hashoa2"שם", אומרת הקבלה, מורה על השגה. כלומר, אנו גודרים ומגדרים את האופן שבו אנו מרגישים על ידי נתינת כינוי למצבנו. ובעצם המילים השונות שבהן אנו משתמשים בכדי לתאר את הרגשתנו, כמו שמחה למשל, או עצב, הן ביטוי ליכולת שלנו להבין את מצבנו ואף למסור פרטים אודותיו הלאה, לאחרים. "שם", הוא המושג הכללי של הדרך שבה אנו מבינים את מה שעובר עלינו ועל לבנו ולכן, אומרים המקובלים, הוא מצביע על השגתנו. ורוחניות, היא אותה תפיסת מציאות של מימד ממשי שעליה כתוב בקבלה ובספרי הקודש והיא מכונה בשמותיו השונים, של הבורא. וחוסר היכולת של מרבית העולם לדעת ולהאמין בקיומה של מציאות שכזו, הוא המקור לאנטישמיות. והיטלר, כאנטישמי הידוע ביותר, זלזל במופגן בכל התיאורים והשמות הקשורים בתרבותו של העם היהודי וטען כנגד, שהכל עניין של גנים, חומריות ומשמעת קשוחה. רוח, לשיטתו של היטלר, היא המצאתו הבדיונית של העם היהודי. של עם שמתאר את הרגשתו הפנימית ונוקב בשמותיו של הבורא, בכדי להסביר את תחושותיו הרוחניות. לכן, יש להבין, שמקורה של האנטישמיות ההיטלראית, הוא רוחני. מקורה, בויכוח עתיק היומין, על מהות המציאות והשולט בה, מה שהחל כבר בזמן פרעה

עם ישראל, הוא אותה עדת אנשים שיצאו מאהלו של אברהם לאחר שלמדו אצלו את הסודות של הבריאה. על פי הכתוב, בקרו ולמדו אצל אברהם באהל אנשים רבים, אך רק אותם קומץ של אנשים שהבינו את הנושא והיו די מפותחים על מנת להתקדם רוחנית, הם הנקראים "עם ישראל". עדת אנשים, מאותם אלו שחשקו בהשגה של האמת על פני המציאות השקרית הטבעית. ויחד, הם מתקדמים להמשך דרכם הרוחנית ומגיעים להשגות גבוהות כפי שמתואר בכתבים כגון יציאה מעבדות לחירות, קבלת התורה וניסים גדולים. אך עם זאת, העם נתקל בעוינותם של העמים האחרים. של הגויים. של כל אלו שלא מאמינים שיש ביכולתו של האדם להגיע להשגה של חיים במימד הרוחני ולא מבינים את מהות היהדות והתפיסה המונותאיסטית. שכן, בבסיס אלו עומדת הכרת מציאות האלקות מתוך אחיזה בה כמציאות של ממש, כפי שאנו אוחזים במציאותנו אנו, החומרית והגופנית. "מונותאיזם", אותו מושג שנולד לראשונה בעולם אצל אברהם אבינו ושאינו רעיון פילוסופי, אלא תודעתי. ועל פי רעיון זה, האדם מכיל את העולם בתוכו וכל עדותו עליו היא באופן טבעי בתחום החומר מפני שהרצון שלנו, הוא להנאה חומרית וגופנית. לעומת זאת, מי שכבר מפותח דיו, יהיה מסוגל לבצע על עצמו "עבודה פנימית" שדרכה תהיה לו גישה לרצון לדעת מהי תכלית החיים ומהותם - וכגודל הרצון והבשלות, כך תהיה השגתו. כלומר, הכיוון שאליו מופנה הרצון שלנו, קובע את תפיסתנו ולכן את אופן גילוי המציאות שלנו. רצון לחומריות, מוביל לכך שנחוש בעולם סופי ומוגבל - אך רצון נאור יותר, יכול להוביל את האדם להשגה רוחנית של גילוי אחדות הטבע ודבקות באותה אחדות, לנצח. וגילוי של זה, נקרא "מונותאיזם", היינו שהאדם, אוחז בה, ברוחניות, כמציאות. כמרחב, אשר לו הוא מעניק שמות. 

את העולם הזה והנאותינו בו, אנו סופגים דרך גופנו הגשמי וחושיו. את הרוחניות, אנו מרגישים באמצעות הנשמה, שהיא הכלי הרוחני, בדומה לגוף שבעולם הזה. הכוונה של הרצון שלנו, קובעת את צורת הכלי שלנו. אם הרצון שלנו בלתי מפותח ואנו עוד לא בשלים מספיק, נכיר תענוג הקשור רק בהשרדות, כסף, כבוד, שליטה, ידע וכדומה. ובמידה שבה התעוררנו רוחנית, נתחיל לחוש שה"אני האמיתי" שלנו, מנותק מגופנו ואינו קשור לחומר, אלא לדבר מה מופשט הנקרא "נשמה". לכלי, שהחסרון שבו הוא למשמעות החיים. ולכן, סוג זה של תפיסה, המתואר בכתבי היהודים, מכיל בתוכו שמות, הסברים ותיאורים לדרך שבה חשים האנשים שהשיגו גילוי רוחני. אלו, הפכו בסופו של דבר לספרים קדושים, מלשון נבדלים, שכן הם עוסקים בחוקים, עקרונות ומצבים שאינם קיימים בתחום העולם הזה, אלא בזה שהם מכנים "רוחני". ורוחניות, היא המקור לאנטישמיות. "שם", כמושג הקשור בעמים ושפות שמיות, מפורש בקבלה  כהגדרה ליכולתו של האדם להגיע להשגה פנימית של תחושותיו הרוחניות ולתת להן כינויים. וכשמדובר בקבלה על שמותיו השונים של הבורא, הרי שמדובר על הרגשותיהם של אלו שחוו את המימד הרוחני והשאירו לנו את רשמיהם. מהם, מועבר לנו אותו ידע על תפיסת מציאות באל אחד, הנמצאת מעבר לסתם אמונה עממית, אלא באחיזה של ממש במציאות שכזו. וההתנגדות של כל אותם אלו שהאמינו בפסלים ואלילים, בכוחות הטבע וכדומה שעליה מסופר בכתבים השונים, היא תחילתה של השנאה לעם ישראל. לאותה עדה, שבזמנו הייתה מפותחת דיה בכדי לחוות מציאות הנמצאת מעל הטבע המוכר לנו כעולם החומר. אנטישמיות, היא תוצר של סיבה רוחנית שבהמשך מתגלמת על פני האנושות בצורת סבלו של העם היהודי וכנראה, כך, לא פעם באכזריות, מכוונת אותו ליעדו

עם ישראל, הוא העם הנבחר. הם אותם אלו שכבר מחפשים את תכלית החיים ואף גילו אותה ונבחרו, לפי הכתוב בלא מעט מקומות, למסור את גילויהם לאחרים. להיות כ"אור לגויים". מטרתנו, היא להגיע לגילוי והשגה של משמעות חיינו ואושרנו האישי, דרך המציאות הרוחנית ואותה להראות לשאר העולם כדרך האמת. והעולם, בתת הכרה שלו, מצפה לכך מאיתנו. הוא רוצה שנראה לו כיצד על ידי איחוד בין האנשים מתוך רצונם להשגה רוחנית של אלוקות, מגיעים לגילוי משמעות החיים. והטבע, הכולל בתוכו את האנושות והתרחשויותיה, דוחף על פי דברי המקובלים את עם ישראל לתפקידו, באמצעות הגויים כמו שכתוב "ואעמיד עליך מלך כהמן...". לכן, בכדי לקדם את עצמנו ואת העולם לשלב הבא שלו, עלינו לשמש לו כדוגמא, כאור, כדרך למילוי של אותה ריקנות שבה חש כל אדם בעולם. והזמן לביצוע עבודה זו הוא על פי הכתובים, קצוב. בהתאם להתפתחות וההתעוררות, כך נחוש במצב. היינו, שבמידה שבה נפנים את תפקידנו בעולם, כך ניטיב עם עצמנו ובטח שניטיב עם שאר העמים והארצות שסביבנו ולהפך. חוסר תיקוננו הרוחני ואי הצגת המציאות לעולם כרוחנית, מוביל על פי הכתובים לסוג של לחץ שמופעל עלינו ורק נדמה לנו כאילו שהוא לא קשור לרוחניות. הלחץ הזה, אם מצד איראן, אם מצד כל האומה הערבית ובעיית הפלסטינים, מטעם האנטישמיות הגואה ועוד צרות רבות ומרובות, מקורו בטבע שאינו דומם וסתמי, אלא שזה מטעם הטבע, כתבוני. כבריאה, שקיימת שם בכדי שנגלה אותה במהותה הרוחנית ונכנה אותה בשם, על פי השליט היחיד בה, שקיים במעין הרגשה פנימית של האדם בכלל והיהודי בפרט ובמסגרתה, הוא בהכרה לחיבור של כל הפרטים לכדי שלם, שגדול יותר מסך כל חלקיו. כאלקים. והתרשמות האדם מן המצב שהוא השיג, מביאה לכינוי בשמות של הרגשותיו, כלפי אותו בורא אחד, שבתוכו, נמצאת הבריאה. היינו, האחיזה באותם כלים, המאפשרים לנו לאחוז במציאות שלשמה אנו קיימים ובכך, להראות לשאר העולם את מטרת האדם, עד כדי הצבעה עליה בשם