כשאין כותרת

מכירים את זה, שמכריחים אתכם להרגיש דברים? בכיפור, תצטערו. בפורים, תשמחו. בפסח, תתרגשו מגודל המעמד וכו.  שהרי לכולנו מוכרת הסיטואציה הזו, שבה אנו מתבקשים לחוש דבר מה, אך לא חשים דבר? ולא זו בלבד, אלא שתמיד ברגעים האלו, גם נראה שכל השאר כן מצליחים לעשות משהו, שאנו לא הצלחנו! כמו נדמה לנו שיש איזשהו פער בין תחושתנו הנוכחית, לבין תחושתינו השמימית העתידית, שאחרים משום מה, כן הצליחו לגשר עליו. על הפער. מן תהום כזו, שאנו עומדים מולה ולא מבינים איך זה באמת מרגיש. איך זה לשמוח באמת. איך זה לחוש חרטה אמיתית או להתרגש ממעמד הר סיני או כל חג אחר. ממש כאילו, כאילו אין לנו כותרת.

אין לנו הרגשת סליחה אמיתית לאיש, כמעט, בכל אופן. כמו שאין לנו תחושת חגיגיות ביום ההולדת ואין לנו תחושת שמחה עד השמיים בפורים. אנו לא מרגישים מה זה אומר לאהוב את הזולת ולפעמים, אנו אפילו במריבה עם עצמנו, עד כמה אנו אוהבים "אותנו". אין לנו חרטה על מעשינו ואין לנו שום הרגשת יראה וגדלות סביב שולחן ליל הסדר בפסח. אין לנו שום אהבה להוא שנמצא שם למעלה, למטה או בכל מקום והאמת, אין לנו מושג מה זה אומר "להרגיש בכוח", משהו שאנו לא מרגישים בו וצריכים להתאמץ עבורו ולפנות לו איזה מקום מלאכותי בלב. אנו קטנים, עצלנים ורוצים לנוח וליהנות מהחיים, לא בא לנו להתאמץ. למרות זאת, מה שכן יש לנו, זה את מה שאנו מרגישים כרגע, בהכי טבעי שיש, בלי מצוות, בלי מחשבות ובלי כותרות. פשוט מרגישים את מה שיש. ומה שיש שם, זה אנחנו. אותם אלו שמתבקשים בכיפור לצום ולהרגיש שאין יום קדוש יותר מהיום הזה.

כי היום הזה, יום כיפורים, וההכרח לחוש בקדושתו, הם המצווה הכי קלה שנתנה לנו, כי היא טבעית לנו. זוהי מצוות הסליחה, לעצמנו. ולכן גם נקרא יום הכיפורים בשם זה, מלשון כפרה, כלומר "מה שהיה, היה ועבר" או במילים פשוטות, כמו שאומרים, "להחליק". כפרה. עבר... ומכאן והלאה, אנו נקיים מכל אשמה. מעכשיו, דף חדש. בתוך תוכנו אנו יודעים שזה ככה ומה שהיה, כבר לא יחזור לעולם ולכן, לא נוכל לבצע את הדברים אחרת. אף פעם לא יכולנו. אנחנו חייבים "להחליק" ולהבין את טבעו של העולם כטבענו. יש זרימה, השמש זורחת בבוקר, שוקעת בים בערב ובכל יום, מה שיצא יצא. והנה, יש לנו יום אחד בשנה שבו אנו יכולים להגיד לעצמנו "כפרה על הכל", ואם אפשר, לכולם. לסלוח ליום אחד ולהרגיש שנסלחנו ליום אחד. הכל מתקזז בהכל. אם קשה לכם לסלוח לאחרים, קזזו זאת עם ההרגשה שכל האחרים שבהם פגעתם בחייכם, סלחו לכם. כל העניין בתיקו ומתחילה לה כותרת חדשה.

כותרת חדשה
 
אנו מחפשים משמעות לחיינו וזה לב ליבו של העניין. לא מעניין אותנו מה אומרים לנו שכתוב, או מה אנו מצווים להרגיש מידי שנה וגם לא מעניין אותנו באמת דבר מלבד המחשבה על הקושי שלנו האישי, שבמקרה של יום הכיפורים, הוא עניין הצום. למרות זאת, בתוכנו, מכיוון שאנו באיזשהו מקום חשים את כל אותה קדושה, שנגדה חטאנו כל השנה ומפני שסך הכל מדובר על 25 שעות, אז אנו מוכנים לצום. זה, יכפר. גם אם הצום כולו יעבור בשינה ויהיה נטול כל הרגשת חרטה וחשבון נפש מעמיק. והאמת, שזה נכון, כי זה מה שיכפר. אין לנו יכולת לעשות יותר מכך, לפחות בשלב הראשון. רק לצום ולקוות, שזה מספיק. וכשהצום יגמר ושערי השמיים מספרים לנו, ינעלו, אי אפשר לדעת מה קרה, עד שזה יקרה. ומסתבר לנו שבתוך תוכנו, אנו מאמינים גדולים ויראי שמיים, אפילו לזמן קצר. יממה, שבה אנו חשים קירבה הנובעת מהפער הענק שיש בינינו ובין המצב שאליו רצינו להגיע ובו הכל נסלח ומכופר לנו. בינינו בין קרובינו ובינינו לבין הבורא. האל.

 

בעל הסולם אומר, על מושג "כפרה":

"בזמן שהאדם יודע שהוא מלוכלך, אזי אין לו העז והחוצפה להכנס בהיכל המלך. ולכן קשה לאדם, בזמן שהוא רואה וזוכר את מעשיו הרעים, שהם נגד רצונו של המלך... לכן צריך כפרה. היינו שלא יראה (האדם בעיני עצמו ושהבורא לא יראה) את מצבו הדל, איך שהוא בתכלית השופלות ולא יזכור את מצבו, בכדי שיהיה לו מקום לקבל שמחה, אזי יהיה לו מקום לבקש שיתחבר עם המלך..."