amalekמצווה מן התורה, היא למחות את זכר עמלק כנהוג בשבת "זכור", שחלה לפני חג הפורים. ובמסגרת מצווה זו, מגיעים המוני עם ישראל לבתי הכנסת לקריאת הפטרת זכור, למען זכירת המצווה, שמסתיימת במחיית הזכר. כלומר, שצריך לזכור ולמחות את הזיכרון, ועל כך אנו מצווים כחלק משש זכירות. עם זאת, מסבירים החכמים, מופיעה מצווה זו והחיוב בעשייתה (לנשים ולגברים) דווקא  סמוך לחג הפורים, שכן, חג הפורים הוא חג גמר התיקון. פורים מסמל את המצב הרוחני של אחרית הימים והגאולה בשלמותם. ומשום כך, מעט בטרם המצב הזה וההגעה לתכליתנו, יש צורך במחיית אותו אוייב ותיק שהחל להלחם בנו במצרים ולעתיד לבוא, ימחה שמו לעד בבוא הימים הטובים. כלומר, שאי אפשר להגיע לשלמות, בטרם היכולת לזכור ולהשמיד את מה שמונע מאיתנו את השלמות, שזהו עמלק. מעין הפרעה שיש בנפש האדם, אשר שמה מחסום בינו ובין הקדושה, בינינו ובין אלוקינו. זהו עמלק.

עמל"ק, מליצים חכמים, הוא ראשי תיבות של "על מנת לקבל". היינו, שזהו שם של מצב, הנמצא בפנימיות האדם, בכוונה שלנו, במעשינו, במחשבתנו ובהרגשתנו. זאת אומרת, שיש בנו חלק כלשהו עיקש שמדריך אותנו תמיד בדרך האגואיזם והכוונה של על מנת לקבל לעצמנו בלבד ולטובתנו. עם זאת, במסגרת עבודתנו הפנימית ומאמצינו להיות בקשר עם הבורא, אנו צריכים להכרית מעלינו את אותה כוונה זדונית ולהשיג כוונה הנקראת "על מנת להשפיע", כלומר, כוונה שבמסגרתה אנו מכוונים לכך שננחיל נחת רוח ליוצרנו. ואין לנו דרך לעשות נחת לבורא, להשפיע לו, אלא ע"י השגת האמונה בו, שזהו הקשר עמו. כלומר, שהוא נתן לנו בחיים האלו מצד אחד את הרצון לעצמנו ומצד שני את היכולת לחיות בדרך של אמונה. ועניין זה, הוא נקודת הבחירה בעולם, בין חיים גשמיים שאין בהם משמעות והם מלאי סבל ובין חיים רוחניים, של הרגשת אושר וקשר עם הרובד הרוחני שבמציאות, רובד של הנשמה. 

ספק = עמלק בגימטריה. וכמו שכתוב בפסוקים של יציאת מצרים, "כי יקרך בדרך", מסבירים החכמים שעמלק, הוא אכן אותה נקודת רצון לקבל לעצמנו, של אגואיזם, של חומריות ושכליות שמפקפקת בכל הקשור לרוחני. לכן כתוב "יקרך", מלשון קור. שעמלק, הוא זה שמקרר את כל שורשנו, את כל טעמנו, את כל מה שעוד אולי חשבנו שיכול להיות וחזרנו בנו. מכאן, שבשבת זכור, במצוות זכרון ומחיית עמלק, עלינו לזכור את כל אותן הפעמים שבהן סבלנו ונמנעה מאיתנו התשובה לשם מה אנו חיים, ובהתאם לזכרוננו את המר, כך עלינו למחותו. היינו, לבקש מה', שיסייע בידינו להשמיד מעלינו כל כוונה אגואיסטית המונעת מאיתנו קשר חם עמו. קשר של לחלוחית, של רגש ושל חיות ולא של קרירות הדעת. ורק אחר כך, רק אחרי שאנו עושים זאת, כל פעם קצת ולבסוף בגדול, אנו יכולים להגיע לחג שמסמל את כל עבודתנו שבמסגרתו רבים מהגויים מתייהדים. כאשר גויים, מסבירים חכמי הקבלה, הם כל אותם רצונות פנימיים באדם לכל דבר בעולם, מלבד לרוחניות. בפורים, גם הם "חוזרים בתשובה" ומתחברים לנפש העליונה

המן, הוא צאצא של עמלק. והאמת, שמעבר למצב החיצוני כביכול שבו אנו רואים את האויב הערבי והאירופי ואף האמריקני, ניתן להגיד שעיקר עניין המצווה והעסק בה, הוא פנימי. הוא בא לידי ביטוי בכל אדם ואדם שמנסה להגיע ולהשיג קשר עם הבורא והוא גם נכון לגבינו אנו עצמנו, כיהודים באותה פיסת ארץ. בינינו, יש לא מעט דעות שאינן מבחינות כבר בין חילוניות לכפירה וכל הקשר שלהן ליהדות כמעט ואינו קיים או שהוא קיים לשם "מסורת" בלבד. לשם קיום תרבות, בדומה לגויים. כלומר, שבתוכנו עצמנו, יהודים בעצמם כבר משתחווים לאגואיזם (המן), לנהנתנות ולבידור וכבר לא מסוגלים לאחוז בקמצוץ של אמונה שיש עוד דרך מלבד "אכול ושתה כי מחר נמות". היינו, שיש דרך של נצחיות ותורה, מעבר לרמה הקרירה וה"משעממת". וזו כידוע, דרכה של החסידות ושל הקבלה, המחזירה עטרה ליושנה ומתגלה בימינו שוב במלוא הדרה, כתורה חדשה. תורה, שקוראת לאותו עם יהודי מפוזר שכבר בעצמו סוגד לאל זר, להתאסף במהרה בטרם נאבד! היינו, לחזור ולהיות עם נאור בטרם יפול הפור ויכריע את גורלנו למר חס ושלום. שעל כך מוסיפים חכמינו להגיד, ש"פורים", מעבר לפרשנויות נוספות, נקרא ברבים ולא ביחיד, כי המטרה של הרצון לקבל הרע שבנו, של אחינו החצי חילונים חצי כופרים, של האויב מחוץ, היא לפגוע בכל. כי על הכל יפול הפור אם לא נמהר. על התורה ועל התפילין, על האדמה ועל האנשים על הטובים ועל הרעים. ולכן, אם נפנים את המצב ונתעורר, אם נרד לעומק הצער של הדברים בפנימיותנו (תענית אסתר), כך כתוצאה נגאל גם בחיצוניתנו, נתקדם ונתפתח לשלב הבא שלנו, כיחידים, כעם וכאנושות