סבל, הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, אם ברמה האישית ואם ברמה הכלל אנושית ולאורך כל ההסטוריה. הוא מקיף אותנו בכל רובד ורמה והשיטות להפסיקו, להמנע ממנו ולהשיג אושר על פניו, הן רבות ומגוונות. כמובן שכחלק מכך, הדתות והאמונות שבעולם, כל אחת בדרכה, מלאי הבטחות על טוב, לעומת אותו הרע שכל אחד ואחת מאיתנו חשים לא פעם בחיים. ואכן, חלק מהאנשים מוצאים את מזורם וחלקם לא. אך עדיין, כחלק מתהליכי החיים, ההנאה והעונג שיש בהם, אנו מגלים שסבל, הוא חלק בלתי נפרד מהם. עם זאת, נשאלת השאלה מהו מקורו של הסבל והאם באמת ניתן להתפטר ממנו או שאולי עלינו לקבל את רוע הגזירה ואין מה לעשות בנידון. היינו, שבטרם שאנו עוסקים במושג, עלינו להבינו, לדעת את שורשו ולבדוק, האם יש דרך לבטלו או לפחות לנתבו אחרת בחיים, כך שהוא, הסבל, ישא בסופו תוצאה חיובית שלשמה חשנו רע. כלומר, להפוך את הסבל למשתלם
 
סיבת הסבל שבחיים מסבירים המקובלים, מקורה באי סיפוק הכלי שלנו המכונה, הרצון לקבל הנאה. "רצון לקבל" הם מסבירים, הוא כל חומר הבריאה. וככל שאנו רחוקים ממצב של מילוי חשקנו בתענוג, אנו סובלים - ולהפך. כשאנו חשים שהכלי שבנו, החסרון ("הרצון לקבל") מתמלא, אזי אין בנו כאב או ספק אלא הרגשת תענוג. עם זאת, בכדי שנוכל להתפתח ולנוע קדימה, עלינו לחוש באותו מצב של אי נעימות כזו או אחרת שעל פניה מסבירה הקבלה, נרכוש את המצב הבא והמואר, של רוחניות. היינו, שסבל, מוליד התפתחות. ללא רע, לא יכולה להיות השגת הטוב שעל פניו. כלומר, שכל סבלנו ומכאובינו מכוונים בסופו של דבר לכך שנשיג אור וטוב במידת גודלו של החושך שחווינו. אנו רואים זאת בכל דבר ודבר בחיים וכך גם למשל, אפילו בתינוק הנדחף ממצבו המוגבל כזוחל על הקרקע, לנסיונות הליכה עד שלבסוף הוא מסוגל לצעוד בקלות. עד שהוא יכול לעשות פעולות שקודם נמנעו ממנו. ולכן ההליכה, היא אותה תוצאה שהוא משיג, לעומת הזחילה והקושי שהיו בתחילה. ועניין זה, נוהג בעצם בכל דבר ודבר בחיינו, כמו שכתוב "יתרון האור מן החושך", כלומר, שללא העדר אור תחילה, לא נדע מהו אור כלל, דבר שאנו רואים גם בסיפור הבריאה, שתחילתו חושך והמשכו "ויהי אור". או במילים אחרות, חושך, סבל, שליליות, באה לשמש את החיוביות שבמציאות בהתאם יכולתו של האוביקט לנתב זאת לכיוון הנכון
 
הרצון שלנו לקבל הנאה מסבירה הקבלה, הוא מה שמניע אותנו בחיים. למרות זאת, מעצם מוגבלותו, הוא גם זה שמוביל אותנו ללא הרף לתסכול ולחוסר שביעות רצון. שכן, מעצם היותו מוגבל, בכל פעם שאנו מתמלאים בתענוג, התענוג מנטרל את הרצון וההנאה מתפוגגת במהרה. זאת אומרת, שמרגע שאנו מתחילים ליהנות, החסרון שלנו מתחיל להתמלא, עד שלבסוף אנו לא חשים עוד ברצון או בתענוג וכך, אנחנו חיים את חיינו במרדף אחר הנאות חומריות שנגמרות כשאנו נפטרים מן העולם. ומצב זה, שבו אנו תלויים במציאות החומרית, בתחושותינו הגופניות ובמצבי רוחנו, מביאנו בסופו של דבר לסבל כזה או אחר שבמידת בשלותנו, נוכל לאבחן שמטרתו היא לקדמנו מחומר, לרוח. מרע גשמי, לטוב שמיימי. היינו, שהרע שאנו חשים, נובע מהיותנו בתוך תחום הרצון לקבל הגשמי בלבד, שבמסגרתו אנו תקועים במציאות פרטית של החסרון האישי שלנו ואין לנו יכולת לראות את המקור שמחולל זאת, היינו הרוחניות. אך במידה שבה נתקן את יחסנו וכוונתנו מלעצמנו, למחוצה לנו, כך נתחיל לעבוד על סיבת הסבל באופן שורשי, מפני שכאמור, אופן פעולת הטבע עלינו כפי שהוא, נועד בכדי להביאנו אל הטוב הרוחני. אל הגילוי של הסיבות שמניעות אותנו בכל רגע ורגע ממצב למצב. ובכדי לצאת מתוך הקושי הטמון במוגבלות הרצון לקבל, מוטלת עלינו עבודת התיקון, כחוק תכליתי של היקום. ההתנגדות לכך, היא הסיבה לקשיים שאנו חווים בחיינו, אף מבלי שנהיה בהכרה לכך. כלומר, חוסר איזון עם המציאות, עם הכרת המציאות העליונה ככזו ששואפת להובילנו אל תיקון ואל מצבנו הטוב ביותר, שהוא מצבנו הרוחני, הוא המקור לתפיסתנו הנוכחית ולכך שסבל, הוא חלק מחיינו