הקבלה, כפי שמפרש אותה בעל הסולם, המקובל יהודה אשלג, היא תיאור של סדר, שהמבנה הכללי שלו בסופו של דבר מציג מערכת בעלת הגיון של סיבות ותוצאות, המובילה לתכלית מסוימת. בהגדרתו, משתמש אשלג במושג "חוקים קבועים ומוחלטים", כלומר, סדר זה, של סיבות ותוצאות הוא תוצר וחלק מחוקיות. וחוקיות, היא עניין מדעי. ולכן, לפני כל הסבר על ההבדל שבין הקבלה לשאר האמונות והתורות, יש להבין שכמדע המתאר חוקים, הקבלה, אינה דורשת אמונה. חוקים, אינם דורשים את דעתנו לגביהם והם פועלים עלינו אם נרצה או לא. והקבלה, כמדע של החוקים הרוחניים, מתארת עבורנו את המציאות המכתיבה את חיינו, בהתאם לדבר אחד בלבד: מידת איזוננו אל מול החוקיות המובילה אותנו בדרך הקצרה ביותר אל מה שאנו הכי רוצים להשיג בחיינו, שהוא האושר. אותו מושג שהשימוש בו הוזיל מערכו אך עדיין זוהי המילה המתארת את כל כמיהתנו, כיצורים אנושיים.

pic1ניתן לומר שהקבלה, היא באופן הפשוט ביותר חכמה המכילה שיטה להשגת איזון, אל מול חוקי הטבע הרוחניים הפועלים עלינו. וחכמה זו, שנכתבה על ידי אותם חוקרים המכונים "מקובלים", היא בעצם תיאור של אדם המסביר לאדם אחר תופעה במציאות, שאותה הוא חקר וגילה את מקורה. לכן, הקבלה כמדע רוחני המציג את החוקיות הפועלת כלפינו, בשונה משאר התאוריות, האמונות והדתות שאינן מתבססות על הבנת החוקים, היא בעיקרה מדע ולא דת, או גישה. וכפי שאנו רואים לא פעם בהיסטוריה של המדע, היו לא מעט מקרים שבהם נדרש זמן רב להבין תחומים מדעיים חדשים שאף ערערו את המודלים הישנים שכבר שלטו. כך למשל, היה קשה לבני האדם לקבל את עובדת היותו של כדור הארץ כעגול ולהחליף את הדעה שהשתרשה, שהוא שטוח. ולא זו בלבד, אלא שאף שמדענים משיגים הוכחות והסברים לתיאור של הדברים בתחומים שונים, עדיין נצרך מבני האדם מאמץ ושינוי בגישה בכדי להבין את החדש, על פני הישן. דוגמא לכך היא אי היכולת של בני האדם להבין את השינוי מתיאורית ניוטון לתיאורית היחסות של איינשטיין, המסבירות את תנועת הגלקסיות והכוכבים כפונקציה של העיקום במרחב/זמן. וכאן, על אף שהמדובר הוא עדיין בענייני החומר, אנו רואים שאין זה פשוט לקלוט את ההבדלים וההסברים לתופעות שונות במציאות ולכן, קשה הדבר עוד יותר, בתיאור הרוחני. שכן, רוחניות, מעצם היותה מנותקת מכל דבר הקשור בעולם הזה, גופנו והחומר שסביבנו, לא מאפשרת להעביר את המידע אודותיה במילים, שהיא צורת העברת המידע שאנו מכירים, בעולם הזה. ולכן, הקושי שלנו להבין את היותה מדע שאינו דת, מקורו בדברים הנ"ל. היינו, שאנו מתקשים עד כדי כך שאין בנו היכולת להתגבר על דעותינו הקודמות, להבין את חוקי המציאות הרוחנית, או בכלל, להפנים את חשיבות הנושא כמדע מדוייק של נפשנו, המושפעת ממציאות בלתי גלויה לנו. כלומר, רוחניות.

קבלה, היא המדע הרוחני שאותו מסרו לנו המקובלים. חוקרים, שהבחינו בתופעה מסוימת במציאות, בדקו אותה וגילו את מה שמסתתר מאחוריה. והגילוי שלהם, הוא בעצם כל אותם ספרים המסבירים לנו את החוקיות של המציאות הרוחנית שהם גילו וכיצד היא מורגשת בהם. כלומר, שמכייוון שעניין של "מציאות", חומרית או רוחנית, הוא עניין של גילוי החוקים על ידי איזון מולם, כך עניין המציאות הרוחנית, תלוי בידיעת החוק הרוחני וההתייצבות הנכונה מולו הנקראת "איזון". שכן, חוקים אלו, מעצם היותם "חוקים", הם פועלים תמיד, אך עם זאת, יכולתנו לחוש במקור נביעתם, תלוי באיזון שלנו מולם. חוסר איזון מולם, מסבירים המקובלים, הוא זה שמוביל לתחושת הסבל וההרגשה השלילית בחיינו כרגע. לעומת זאת, השגת איזון מולם תוביל ליציאה ממצב זה ולגילוי של המקור שממנו נובעים החוקים, שהיא המציאות הרוחנית. וההבדל שבין רוחניות וגשמיות, תלוי אך ורק בגישה מדעית אל החוקיות בטבע. כלומר, כשם שאנו מאוזנים כלפי מציאות העולם הזה ולכן חשים בה ובחוקיה בנעימות, כך עלינו להגיע למצב דומה, מול העקרונות הרוחניים.

קבלה, בשונה כמעט מכל שיטה אחרת ואף מהדתות המוכרות, לא קשורה למעשים בגוף ובחומר. כלומר, על פי הקבלה, אין טעם בהתייחסות לעולם החומר אלא אל מה שמחולל אותו, היינו כאמור, החוקים הרוחניים. לכן, הקבלה וכתביה אינם עוסקים כמעט בכלל בדברי העולם הזה ובפעולות הגוף, כך שאין בחוכמה זו תנוחות, טקסים, מעשים גשמיים וכדומה, כפי שמוכר לנו כמעט מכל אמונה אחרת בחיים. זאת אומרת, שהקבלה, מפרידה בין החומר והרוח והרוחניות והגשמיות באופן מוחלט ולכן, רובה ככולה עוסקת בפעולה פנימית שעושה האדם אל מול המציאות הרוחנית, לעומת שאר האמונות השונות המבטיחות לאדם תוצאות כאלו ואחרות. וכך למשל, על פי הקבלה, האדם לא יכול להשיג משמעות ורוחניות בחייו, אלא רק מתוך השגת קשר מאוזן עם המציאות הרוחנית ולכן, גם ענייני גן עדן וגהינום תלויים במעשי האדם בלבד ולא כתוצר שבא לאחר מותו, בדומה לנצרות או לאסלאם.  האדם צריך להגיע לתחושת הטוב עוד בחייו ולא לאחר מותו, מפני שלאחר המוות, הגוף שלנו אינו שונה מכל גוף של בעל חי אחר. רק בזמן שאנו בעודנו בחיינו, יש לנו היכולת להשיג אושר, משמעות והרגשת טוב שכן, עיסוק במתים, חורג מתחום המדע לתחום המיסטיקה ולכן, בקבלה כמדע, אין עיסוק בעניינים שלאחר מותו של הגוף, או במיסטיקה, אלא שכל אלו הם תוצר הנובע מקלקול דברי הקבלה והבנתה.

"מה אני רוצה להשיג מהחיים?", זו השאלה שדרכה מכוון את עצמו האדם ההולך בדרך הרוחנית וזו התופעה שאותה חוקר האדם בעולם. היינו, שסיבת הסבל בחיים, היא מה שמניע אותנו מלכתחילה לחקירה. הסבל, הוא שגורם לנו למאמץ ולחוסר מנוחה שאם היה לנו אותה, לא היינו זזים ממקומנו. עם זאת, הגילוי של המקובלים לדברים בשונה מגילויי שאר האמונות והחוכמות, הוא של טבע תכליתי. זאת אומרת, שאין זה בידינו להחליט אם אנו רוצים להיות מאושרים או לא, אלא שהטבע, דוחף אותנו לכך, על פי רוב על ידי הסבל. כלומר, חיינו, ההחלטות השונות שאנו עושים בהם, הרצונות שמתעוררים במהלכם וכל המקיף אותנו, מכוונים על ידי חוקים רוחניים להביאנו אל מצב של אושר אוטופי ואין זה בידינו לחמוק מכך. מה שכן בידינו, זו הבחירה כמה מהר להגיע אל האושר, שהוא אותו מצב רוחני שלנו, שנמצא מחוץ להשגתנו האישית ושמולו אנו בלתי מאוזנים. היינו, שהאושר, הוא החוק הפועל עלינו ולוחץ עלינו להגיע אליו על ידי הטבע התבוני שבו אנו נמצאים ומוקפים. תכליתיות, היא חוק הטבע של עולם, שנראה לנו כגשמי וחומרי כשאנו לא משיגים רוחניות ולכן לעיתים נהנים ולעיתים סובלים, אך לעומת זאת, באיזון מול החוק, נראה עולם זה כרוחני וכמצב של שמחה תמידית שפירושה אושר. לכן, "מה אני רוצה להשיג בחיים" כשאלה מכוונת, צריכה להיות לאדם שבא לחקור את המציאות לפי הקבלה, כניסוי, שתוצאותיו רוחניות. היינו, שבדרך הניסוי הזו, באופן הנכון, יגלה האדם את התשובה לשאלתו, במידה ובה הוא ילך על פי דרך חקירת החוקרים המקובלים. של אלו שהבינו שאם האדם יחקור את תופעת הסבל בחייו ככזו הנובעת ממצב חיובי שפועל עלינו מן המימד הרוחני, כך הוא יגלה את דרך היציאה מהסבל, אל מציאות של אושר מדעי ושל טוב רוחני, כחוק