האדם חי את חייו על פי חכמת הקבלה, מבלי להיות מודע לכמות עצומה של אינפורמציה שאותה הוא עתיד להכיל, שכן, החיים שלנו הם סלקטיביים לפי מה ששימושי לנו. ובהתאם לכך, אין לנו צורך להבחין במיליוני פרטים ואנו קולטים רק את מה שחיוני עבורנו, לאופן שבו אנו מבינים את החיים. עם זאת, כאשר מעיינים בחכמת הקבלה ובעדויות והמחקרים שהשאירו לנו המדענים שגילו את הרוחניות ולכן, נקראים מקובלים, עתיד כל המין האנושי בסופו של דבר לקלוט אינפורמציה נוספת, אינסופית, שתשנה את היחס שלנו לקיום, מחומרי וגשמי, לרוחני ועליון. למרות זאת, עד אז, הדבר היחיד שקובע את מקומנו בסקאלה של מפותחים רוחנית או רדודים עד לכדי הרמה החומרית בלבד במהותנו, זהו העניין של התפתחות הרצון שלנו ודרגתו. אלו שכבר התפתחו דיים בכדי להבין שיש אינפורמציה נסתרת, יוכלו לקלוט את חכמת הקבלה ולפסוע על השביל הרוחני שממתין לכל אדם ואדם ולעומתם, אלו שטרם התפתחו, ימתינו לתורם ויחיו בחוסר הכרה מסויים להבנה שהמציאות, כחוק, דוחפת אותנו לגילוי השלם שלה על כל רבדיה. ובהתאם לכך, כל הנושא של צדיקים, רשעים ובינוניים, אינו חל על אלו שטרם הגיעו לשאלה פנימית על משמעות החיים, אלא על האנשים שכבר הגיעו לנאורות ויכולים להבין את החוכמה הזו, את שפתה, מסריה והחוקים שבהם היא עוסקת.

צדיק, מסבירים המקובלים, הוא מי שמצדיק את החיים. והצדקה, או חוסר הצדקה, הם אינם עניין שבפה, אלא עניין שבלב. כלומר, כשהאדם חש בטוב והרגשתו טובה, הוא מצדיק את חייו ואת הקיום וההפך. כשהאדם חש ברע וסובל, אין זה משנה מה הוא יגיד בפיו, אלא שליבו, שחש ברע, מעיד עליו שהוא רשע, שכן, הוא מרשיע את המציאות. ו"מציאות", בעיניו של הפוסע בדרך הרוחנית, פירושה עבודה בהוקרת הקיום למקור אחד אלוקי, על פני התחושה של האגו שאומר לנו מצד שני שאנו בעלי הבית ולא האל. וכאשר אדם שכזה פוסע בשביל הרוחני ומודע ברמה כזו או אחרת למחשבה ולהרגשה בנוגע לקיום הבורא, לעומת האגו ולניגוד ביניהם, הרי שאז, כל מהותו נקבעת לפי כך. לכן, אדם שהולך בדרך הרוחנית יחשב לצדיק או לרשע, על פי הרגשת ליבו את חייו, המעידה על יחסו אל הבורא. חוסר הרגשה טובה, היא האשמת הבורא כמקור כל דבר ביקום ולכן, גם המקור לרע. לעומת זאת, השגת הרגשה טובה היא המצב שבו ניתן להסכים עם מעשי הבורא שכן, אנו מסכימים לכל דבר שעושה לנו טוב. אם הבורא טוב אלינו, הוא טוב. אם הוא רע אלינו, הוא רע. אין זה כאמור משנה מה נגיד בפינו, אלא שליבנו הוא המעיד על יחסנו. על גישתנו. על כנותנו ויכולתנו להכיר במציאות, כפי שהיא.

"אין העולם נברא, אלא לרשעים גמורים או לצדיקים גמורים"

בינוני, מסבירה הקבלה, הוא כל מי שנמצא בין המצב של צדיק לרשע. צדיק, כבר ממילא מצדיק את הבריאה ורשע כבר ממילא מרשיע אותה. הבריאה טובה לצדיק מפני שהיא מיטיבה עמו ועם חייו והוא בקשר עם המימד הרוחני ולעומת זאת, הרשע, נחשב ככזה שהיה שווה לברוא עבורו את העולם שכן, הוא עתיד להיות צדיק. בינוני הוא כאמור, זה שנמצא בין השניים עד אשר הוא יוכרע להיות צדיק. זאת אומרת, שכך או כך בסופו של התהליך, כל הנשמות תגענה למצב של הצדקת הבריאה מטעם מטרת הבורא להיטיב לנבראים, אך עד אז, זוהי הדרך של בין לבין. דרך, הקרויה דרך העבודה, אשר דרכה בעצם, מצליח האדם להשיג את ההכרעה שנדרשת ממנו. הכרעת הלב. היינו, הגעה למצב שבו האדם מצליח להשתית על לבו את גודל חשיבות הבורא ותכונותיו ובכך, הוא זוכה להכילו. וממילא אם האדם מכיל את הבורא בתוך חייו, הרי שאז, גם הטוב וגם הרע מוצדקים בעיניו מפני שאין לו שאלת טוב או רע בחייו אלא שאלת אמת מול שקר. "טוב", לפוסע בדרך הרוחנית, נקרא השגת האמת. "רע", זהו המצב של חיי שקר. לכן, כשאדם נמצא קרוב אל המקור ובאיזון עם תכונותיו, הרי שאז, היה שווה לברוא בשבילו את העולם. את הקיום, שכל מטרתו היא הטבת הבורא לנבראיו, כפי שכתוב.

ובקיצור נמרץ ניתן לומר שאין זה משנה עד כמה האדם גדול בתורה, לומד ומבין, עד כמה הוא טפש או חכם, עשיר או עני, אלא שמה שחשוב בלבד למי שרוצה לזכות במטרת החיים לפי הקבלה, זוהי כאמור, ההכרעה. היכולת להגיע למצב של היפוך הרשע, לצדיק. והיפוך זה, שהוא הליכה בתווך שבין החיובי לשלילי, מקורו בהתגברות האדם על סבלו וטענות גופו ושיוכם למקור האחד שממנו נובע הכל. הבורא. כלומר, שעל ידי כך שהאדם שואף לתקן את הרגשת הלב אשר קובע את מידת הצדיק או הרשע שבו, עובר האדם מדרך הבינוניים לדרך הצדיקים. למרות זאת, יש תמיד לדעת ולזכור מסבירה הקבלה שאין צדיק ללא רשע. אין אור ללא חושך. היינו, שקיומו של מצב שלילי נועד אך ורק בכדי שהאדם יוכל לתקן זאת ולהשיג את ההפוך מכך. היינו, את המצב החיובי. מצב של זירוז הדרך, על ידי הכרה וכנות והיכולת שלא להתעלם מזיהוי המצב. רשע, הוא זה שמרשיע בהרגשת לבו את החיים. צדיק, הוא זה שמצדיק בהרגשת לבו את החיים. בינוני, הוא זה שפוסע על השביל שבין השניים על ידי מודעות ללבו ולימוד הקבלה כחוכמה שיכולה להביא אותו לתיקון. להבנת החיים דרך חכמת האמת.