מבוסס על חלק מתוך "מבוא לספר הזוהר" (בעל הסולם)
 
 
 
untitled13הקבלה, בשונה מפילוסופיה, מגדירה היטב בגישתה המדעית את היחס אשר צריך לתת לחקר העניינים שנראים לנו כביכול מופשטים כגון האושר, משמעות חיינו, אלקים, רוחניות, מוסר ועוד. ובניגוד לפילוסופיה שבה אין כללים ברורים ומוגדרים לחקר המציאות, הקבלה, מסבירה ומגדירה היטב כיצד לגשת לחקירה בנושאים השונים ולכן, סטייה כלשהי מדיוק משליכה על תוצאות המחקר כולו שעלול להפוך מריאלי, לפילוסופי. ובחכמת הקבלה, להבדיל מפילוסופיה, מטרת האדם היא אינה הבנה, צבירת ידע והתפלפלות, אלא השגה של מציאות ברורה ברמה החווייתית. שכן, האופן שבו מציגה הקבלה את הנושאים השונים, כגון מוסר למשל, או אנושיות, רוחניות וכדומה, מוביל לכך שההגדרה, חייבת "להתלבש" על הרגשת האדם ולא להשאר רק בהבנתו את הדבר  בשכלו. השכל, חולף עם מותו של הגוף. לעומת זאת, מציאות ה"נשמה", שבה עוסקת הקבלה, היא נצחית. ומשום זאת, העיסוק בקבלה בצורה נכונה, ללא סטיה לכיוון הפילוסופי, הוא בעצם עיסוק במחקר, המוביל את האדם מהמצב שהוא רוצה לצאת מסבל חיי העולם הזה על כל הגלום בהם, לחיי אושר נצחיים. למצב, המורגש כהשגה של חיים, ללא תלות בגוף, בחומר, בשכל וב"מצב הרוח". והשגה זו, שאינה בגדר מיסטיקה או פילוסופיה, תלויה בדרך שבה ניגש אל המחקר הנפשי שלנו נכון. כלומר, נלמד ונבין כיצד להתייחס לאותו רצון שמוליך אותנו בדרכי החיים, כך שנשאר ראלים, ועם שתי הרגליים על הקרקע. 
 
 
קבלה, היא חוכמה שצמחה מתוך רצון של האדם להכיר את הסיבות ואת המניעים לחייו ולקיום כולו. הרצון שלנו, הוא זה שמלכתחילה דוחף אותנו בכלל לחשוק ולהשיג אל מעבר למצבנו העכשווי. ואכן, הקבלה מגדירה את ה"רצון" (רצון לקבל הנאה) בלבד, כאותה בריאת עולם. היינו שהעולם, על כל מה שבו מהדומם, לצומח, עד לחיות ולבני האדם (דצח"מ ) הוא כולו "רצון לקיום". והרצון הזה להתקיים, מורגש בסופו של דבר כך שצורת הקיום אכן מוגדרת, כך או אחרת באופן כלשהו. כלומר, שאין דבר כזה סתם רצון, אלא מחוייב שהרצון, יהיה ל"דבר מה" שדרכו הוא בא לידי ביטוי ורק אז הוא ייחשב לבריאה ולרצון לקבל. אך הרצון לקבל לכשעצמו, בטרם ביאתו לגמר צורתו הסופית, נקרא חומר היולי. וצורה זו, שבסופו של דבר מקנה לו מעמד של "נברא" אשר מקבל לתוכו את המציאות שמחוצה לו, היא אותו הרצון לקבל הנאה שנתפס באותו פרט שקיים במציאות, בהתאם לרמתו. כלומר, הנאה כפי שהיא מוכרת לנו כבני אדם, נחשבת בעינינו ככזו, בהתאם לרמתנו ולא היינו כאלו, אם לא הייתה בנו צורה מוגדרת של "רצון לקבל הנאה" כבני אדם. ובדומה לכך, גם החי, הצומח והדומם, קיומם מתאפשר ומקביל לגודלו של הרצון לקבל הנאה שבו הם שותפים, כבריות. הם כאלו, בזכות הרצון המגדיר אותם. ולכן, בבואנו לחקירת המציאות מתוך רצוננו להבינה לעומקה, עלינו להתייחס לאופן החקירה שלנו, אם את החומר ואם את הרצון עצמו, על פי היחס שמציגה לנו חכמת האמת, כצורת היחס הנכונה למחקר במציאות. כלומר, כיצד לגשת לכל העסק בגישה בריאה והגיונית שאותה מחלקים לנו הכתובים לארבע גישות:
 
  
"אופן הא', שהוא החומר, דהיינו אלו הגילויים של פעולות, המתגלות מכל מהות, יש לנו בו תפיסה שלמה. כי הם מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר..." ובזה, הוא רוצה להגיד למשל, שבחקירתנו את המציאות, מותר לנו להתייחס אל החומר עצמו שכן הוא נתפס בחושינו באופן מוחלט, כשחומר לכשעצמו יכול להיות עץ, ברזל וגם אדם, שהם החומר אשר בו אנו אוחזים ללא שום ספק. וצורה שבחומר, יכולה להיות מיטה מעץ, ברזל או פלסטיק וכן תכונה שבאדם כגון שקרן או קמצן וכולי, גם פה, יש לנו אחיזה. וכך, מובן לנו שהחומר הוא הנושא של התכונה המגולמת בו, כלומר הנשוא. ומכאן והלאה, אומר בעל הסולם בשם הקבלה ושאר המקובלים, זה עיסוק במופשט. ואם דבר מה מופשט מצורתו, הרי שחקירתו עלולה להיות ספקולטיבית ואינה נתמכת בעקרונות המקובלים במציאות כגון הגיון, סיבתיות ועוד
 
 
 
"צורה מופשטת", כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של "גיבור", "אמיתי" או "שקרן" מעל חומר האיש ולהשכיל את שלושת הצורות הללו כשהן לעצמן בלתי מלובשות בשום חומר וגוף, דהיינו להשכיל המידות של גבורה, אמת ושקר ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר?" ובזאת, הוא מסביר לנו מתי הסטיה לכיוון הפילוסופיה מתחילה. מחקר אמיתי, מחייב השגה אמיתית עם החושים והרצון. תהיות והגיית דעות, היא אינה קבלה ולכן בקבלה אמיתית, אין טענות שווא, עיסוק בכישופים, רוחות, שדים, גילוי עתידות ובכלל במציאות שאינה ברת השגה בחושים. חושים רוחניים. הפילוסופיה, לעומת הקבלה, יכולה לעסוק במושג כגון "מוסר" ולתת לו הגדרות שאף אם הן נכונות, הן אינן באות ממקור משיג ומוסמך של צורת המוסר, אלא ברמה התאורתית. וכך, אם אכן נבחן לרגע את מושג המוסר הכל כך יחסי נראה שהוא אינו מושג אבסולוטי כל עוד הוא אינו מלובש בחומר. זאת אומרת, שאם נקח לדוגמא ילד קטן כבן 9 שצריך לעבוד וכדומה, הרי שזה יראה לנו בלתי מוסרי בחברה מערבית לדוגמא על פי רוב. אך בשונה מכך, במדינות העולם השלישי, אפשר לראות מצבים כאלו, שבהם המושג מוסר מתהפך לחלוטין. מפני שאם ילד זה אינו יעבוד, משפחתו תגווע ברעב, מה שיהיה בלתי מוסרי בעצם. וזו רק דוגמא קטנה להבנת עניין הצורה המופשטת ועד כמה היא גבולית והעיסוק בה מסוכן ולכן מיותר. קבלה, עוסקת בחומר ובצורה שבחומר. מעבר לכך, זו אינה קבלה
 
 
 
מהות, היא מילת שאלה של "מה הוא הדבר". כלומר, לכשעצמו. וכאן, לגמרי אין לנו עיסוק שכן, המציאות, מוגדרת על פי האוחז והתופס בה. אין טעם לדבר עליה לכשעצמה. מציאות לכשעצמה, נחשבת לחקירה מיותרת לחלוטין מפני ש "אין אור בלי כלי" על פי עקרונות הקבלה ובדומה לכך, אין מציאות ללא תופס מציאות, מפני שאין מי שיעיד עליה ויקרא לה בשם הרצוי "מציאות". וכך למשל,  המהות היחידה המתגלית אלינו בעולמנו, היא אופן ודרך גילוי פעולתה כלפינו אך זו, אינה מעידה על מהותה מצד אחד. כך למשל, מעידים המקובלים שכאשר אדם משיג תפיסת מציאות של המערכת הרוחנית, הוא מרגיש כי הוא נמצא בעולם שכולו טוב. עולם שבו יש גילוי של בורא המשרה הרגשה טובה, אך יש להבין, שדבר זה אינו מעיד על כך שעצמותו הוא טוב אלא שזו עדות של מי שמקבל את ההרגשה טובה. כלומר, שהאדם מגלה את פעולת המהות כלפיו, והוא מרגיש את פעולת הבורא עליו כטובה ומעבר לכך, אין להעיד על עצמותו. היינו, שלא ניתן כלל לעסוק במהות, אלא רק בדרך פעולתה כלפינו. ובהתאם לכך, גם "עצמותו", אינו ניתן להגדרה ( "לית מחשבה ותפיסה בו כלל"). וגם האדם, כמהות, אינו ניתן להגדרה, מלבד כך שמה שנובע ממנו הוא הרצון לקבל תענוג והנאה. 
 
 
 
אנו אוחזים במציאות שבה המהות מתגלה אלינו בפעולותיה כלפינו, או נכון יותר להגיד, שמתגלה אלינו מציאות של פעולות, שאנו מייחסים למהות. מכאן, שהאדם מגלה מתוכו פעולות המצביעות על מהותו, כמהות של רצון לקבל הנאה. האדם, הוא גילוי של מציאות המעידה על תכונה זו. אך האם הוא כזה? שאלה זו כאמור, היא אינה לוגית, מפני שהמציאות, היא הגדרה של התופס שלה, כלומר, היא סוביקטיבית. לכן, יתכן שהאדם ישנה צורתו מכוונה של מקבל לעצמו לכוונה של משפיע לזולתו, אך עם זאת, בבסיסו, זוהי עדיין התגלות של פעולות שמקורן הוא הרצון לקבל. משום כך, אדם, הוא צורה שניתנת לאבחון ברמת עולם הכוונות ולא ברצון, שמהווה לכשעצמו מהות. ועניין צורת הכוונה שבאדם, כלומר, "רצון בכוונה להשפיע" ולהרגיש את הזולת (רוחניות), לעומת רצונו להרגיש את עצמו ולאהוב את עצמו (גשמיות, אגואיזם, רצון לקבל על מנת לקבל), היא הצורה שבחומר הנקרא רצון לקבל הנאה. היינו, שבסופה של החקירה, האדם נותר כמהות של רצון לקבל הנאה, כחומר, אך צורתו, זו המתלבשת בו ברמת ה"כוונה", השתנתה. הוא הפך מסתם חיה, לנפש חיה. ליצור רוחני. לשם, לוקחת הקבלה את האדם הבא לחקור את נפשו, מעבר לפן הפילוסופי. כאן, אין פילוסופיה כי אם השגה מוחלטת שעליה מספרים לנו המקובלים, במציאות של מימד רוחני שבו, בדומה לעולמנו, האדם תופס את המציאות בחושים, ללא ספקולציות או מצב של "נדמה", אלא באופן ממשי. ובכדי להשיג תוצאה מהימנה, אנו מחוייבים להשיג את המציאות ולהעיד עליה בחושים, בהרגשה, מתוך צורה שבחומר, של מקבל או משפיע, שחי זאת, לא רק בשכלו. לא רק בהבנתו. אלא בהתלבשות של כל אותם מושגים מופשטים, על חווית האדם, כחיבור לקיום כולו, כטבע תבוני. אלוקי. כזה, המאפשר לו לבחור מה לעשות עם החומר שעמו הוא נולד וכיצד לשנות את תכונתו מגשמית, לרוחנית. לא רוחנית מיסטית, או פילוסופית, אלא רוחנית אמיתית, המורגשת כטוב ריאלי של חיים במציאות המתגלה ככזו