לא נוכל לחנך את הילדים שלנו להשגת דבר מה ממשי ברמה החינוכית, אם אנו בעצמנו לא יודעים או משיגים קרבה לערך כלשהו שלשמו, נועד החינוך. ובכל זאת, בנקל אנו מבחינים בכך שהערך העליון ביותר בחיינו, הוא ההרגשה הטובה האישית שלנו. ועניין זה, הוא וכל מה שחשוב.
 
 
roadכלומר, שהשאלה האם טוב לנו או רע לנו, היא אכן הערך המגדיר את כל מהותנו ובצדק, כיוון שחוסר הנאה, מביא אותנו לתחושת אי משמעות בחיים והנאה, לעומת זאת, גורמת לנו להרגיש בטוחים ונטולי כל ספיקות. הנאה, עושה לנו טוב, אך עם זאת, הדרך לתענוג המיוחל מסבירה הקבלה, מתפצלת לשני שבילים שביניהם עלינו לבחור והם נקראים "דרך יסורים" ו"דרך תורה". והדרכים הללו, נמצאות בתוכנו. בכוונות שלנו. ביכולתנו להתמקד על יעודנו הרוחני בחיים ולפעול באופן שמביא אותנו אליו. ככל שאנו מפותחים יותר ונאורים, נפנים את הדברים ונצא ממעגל הקסמים של סיבות ותוצאות שאינן בשליטתנו וההפך. ככל שאנו פחות בשלים לכך, ניאלץ להמשיך ולהתמודד עם המציאות, שתוביל אותנו בעצמה בסופו של דבר לרצון להשיג דבר מה אמיתי בחיים, שאינו חולף כמו כל דבר במציאות העולם הזה. היינו שאותה תחושה טובה שאליה אנו שואפים ושאליה היינו רוצים להביא את ילדינו, כערך עליון שאליו אנו מחנכים, תלויה במידת הליכתנו בדרך הקצרה ביותר למטרה הזו. כשהיא קצרה, היא טובה. כשהיא ארוכה, היא נקראת דרך יסורים.
 
יסורים, אומרים המקובלים, הוא המצב שבו אנו נעים מתוך הסיבות והתוצאות כפי שהן, בלי שיש לנו שליטה על המערכת והיכרות עם חוקי הטבע הרוחני. תורה, או רוחניות לעומת זאת, הם האמצעי שלנו להתעלות מעל עולם התוצאות למימד הסיבות ובכך, לשלוט על חיינו ולהביאם אל הטוב והאושר, בדרך הנכונה ביותר. שכן, שתי הדרכים בסופו של דבר מובילות את האדם אל יעודו, אך ההבדל שביניהן הוא אריכות הזמן ומידת הסבל. וכתבו חכמינו שכל התגלות הרוחניות בעולם הזה היא בבחינת בחירה, כך שהבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב מלכתחילה, הנקרא חיים ואומר לו בחר בכך. קח אושר ונצחיות, לעומת ספקות ומרמור, קח את היכולת להתעלות מעל קשיי החומר אל המקום שבו ישנה קלילות הרוח ובעצם, בחר בדרך המהירה הנקראת חיים. ובדרך זו אומרים המקובלים, יכול האדם בהדרכת כתבי חכמת האמת, לפסוע מעל צרות היומיום והעולם ולהשיג את מה שחפצה נפשו כאושר. כלומר, שמצבו האופטימאלי של האדם, אינו מצוי בתחום חיי החומריות והגופניות הקשורים בכמות הכסף והגישה הפסיכולוגית של האדם לחיים, אלא שאושרו, תלוי בהשגתו הרוחנית. בפסיעתו בדרך הקצרה לכך
 
childזאת אומרת, שכל עוד האדם תלוי במצבי רוחו, באירועי החיים השונים, ברכוש ובסופיות הגוף, לא תהיה לו השגת מצב של שמחה תמידית ומימוש עצמי אמיתיים שמקורם ברוחניות. וככל שהאדם מרוחק מעתידו הרוחני הפועל עליו כחוק תכליתי, הוא חש את חוסר האיזון הזה אל מול המערכת הרוחנית כצורת המציאות  של העולם הזה, ההפוכה מן הטוב העתידי. כלומר, הוא חש במציאות של הסבל של רצון מוגבל והנאה סופית שחולפת מן העולם, יחד עם הגוף בסופו של דבר. ובהתאם לכל האמור, מדריכה חכמת הקבלה את האדם להבנת המציאות כפי שהיא ואת הפוטנציאל הגלום בו ובכך, מראה לו את הדרך החוצה, למעלה, אל יעודו בחיים. אל הערך העליון ביותר שיש עבורנו ושבשבילו שווה לנו לחיות והוא ההנאה והשגת הרגשה טובה שאותה אנו צריכים להשיג כמציאות רוחנית ואליה לחנך את צאצאינו. התענוג, הוא מה שאנו צריכים לאמץ כערך עליון ועליו, לחנך את ילדינו. וערך זה כאמור, מתקיים לאמיתותו רק על ידי התעלות מהיחס לחומר, אל חיים של יחס לרוחניות. ובכדי לעשות זאת בפועל, עלינו לבחור בדרך הקצרה, הנקראת "תורה". שכשמה כן היא, מורה על האור
 
היינו שהתורה, היא הבחירה שמשמעה בחירה בטוב. ועל אף הקונטציה הדתית, מסביר רבי עקיבא את כל התורה כולה על רגל אחת בכלל "ואהבת לרעך כמוך". כך שאושרו האישי של האדם לשיטתו, עובר דרך הזולת והיחס שלנו כלפיו, כאמצעי, שדרכו אנו משיגים את האושר. זו התורה בפועל. גילוי של דבר מה שלם הגדול יותר מסך כל חלקיו, הצומח מתוך יחס מגמתי חיובי לזולת. והדבר הזה, שמתגלה בפנימיותו של האדם וממלא אותו נקרא בפי מקובלים בכינוי "רוחניות". ובפינו "אושר". מצב, שתלוי באיזון שלנו מול חוקי הטבע, בפן האנושי כביכול. עם זאת, מתוך כך שהמטרה הייתה השגת האידאל הרוחני, אנו אכן מגלים אותו בהתאם לאיזון זה שמול הזולת ולכן, משיגים את הרגשת האושר הנובעת, מתפיסת מציאות של אחדות היקום לכדי דבר אחד מושלם, מאוזן וחיובי