תהליך התיקון הקבלי אינו מבדיל בין נשים וגברים וקורא לשני המינים לדרוש את תקונם. היינו, שגם הגבר וגם האשה זקוקים לגילוי משמעות חייהם ושאלת פשר החיים מנקרת בשניהם. עם זאת, האדם, מסבירה הקבלה, מכיל בתוכו ממילא את שתי הצורות הפנימיות של זכר ונקבה ומה שנראה לנו על פני השטח כחלוקה למינים, הוא ההקרנה של פנימיותנו, כלפי חוץ. היינו, שהעולם הזה על כל מה שבו, הוא העתק מהרוחניות אשר גם בה ישנה חלוקה לזכר ולנקבה. לאיש ולאישה. "נקבה", כותבים המקובלים, היא מלשון נקב, היינו שיש בה פתח וחסרון והיא דורשת מילוי. "זכר", הוא זה שזוכר ומרגיש בתוכו בדרך כלשהי את המקור שממנו הוא בא ועליו להתמודד עם הבחירה בין חזרה למקור ודבקות בו, לעומת המציאות שדורשת מילוי אל תוך חסרונה. נקבה, או אשה, נקראת גם "כלי", "מלכות", שכן היא זו שמכילה את הרצון לקבל הנאה בצורת חסרון והגבר נקרא "אור", "זעיר אנפין", או פשוט הרצון להשפיע. הוא רוצה לתת אור לכלי, לחסרון המורגש ברמת הרצון לקבל. החיבור שבין שני המצבים באופן הנכון, נקרא בקבלה "זיווג רוחני" והוא המצב שמורגש באדם שמשיג רוחניות, כקשר שיש לנברא עם הבורא, הנקרא גם המשפיע. הנותן. זה שמעניק למקבל. היינו, כל אדם השואף לתיקון, נקרא ממילא כלי, שכן הוא בעל חסרון להשגת התענוג הרוחני ולמילוי של אור. וכשהאדם אכן מגיע לאותה תפיסת מציאות רוחנית, הוא חש כיצד החסרון שבו, הנקרא נקבה, מתאחד עם המילוי בתענוג הנקרא זכר והוא הופך לאדם שלם, אשר דומה בתכונותיו לבורא בעצמו. לאל, הנחשב לשלם, מושלם, נטול כל חסרון ומלא באהבה
 
הכל התחיל בחווה
 
" אם תשכבון בין שפתים, דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח)
 
ללא רצון, חסרון, אין יכולת לפעולה ולכן אין אפשרות להשיג ולגלות את המציאות שממתינה מחוץ לכלי. כלומר, "אין אור בלי כלי", שכן, הכלי הוא זה שמניע אותנו לחפש דרך כיצד להפסיק את הסבל של ההשתוקקות ולמלא אותה בתענוג. אנו לא יכולים לטעון דבר על המציאות, מבלי שהשגנו אותה בתוך הרגשת הרצון שלנו אשר במידת גודלו, כך גם יהיה גילויו. וכפי שמסבירים המקובלים כיצד ישנה חלוקה לאורות וכלים, זכרים ונקבות, רצונות ומילויים וכדומה במימד הרוחני שממנו הכל נובע, כך אנו מבחינים בעולמנו בחלוקה דומה ובתפקוד דומה של הפרטים, לעומת המציאות. לכן, הם מסבירים, עבודת התיקון של כל אחד ואחד בעולם יחודית לו לפי שרש נשמתו וכמו כן, בהתאם למינו. זכר, גבר, הוא כאמור קשור בשרש הנתינה וההשפעה והאישה, הנקבה, שרשה הוא מכלי המלכות, הרוצה לקבל לתוכו. אדם, כפי שאנו מכירים מסיפור הבריאה, נקרא כך בשל הכלתו את שני הניגודים כשלם, אך לאחר החטא וחיי התיקון שאליהם נידונו בעולם הזה, עלינו להתאזן אל מול הטבע ולמלא את תפקידנו כיאות, על מנת להשיג את הקשר לרוחניות. היינו, שגברים השואפים להשגה רוחנית, צריכים להתגבר (לכן נקרא גבר) על בחינת הרצון לקבל שבהם להנאות העולם הזה ולשאוף לאחיזה בתפיסת מציאות רוחנית - ונשים, תפקידן להניע את הגבר, לדחוף אותו לכיוון זה וזאת, מתוך טיפוח הרצון לקבל הנאות רוחניות, על פני הבלי העולם הזה. האישה, היא זו שקובעת את פעולותיו של הגבר. כך למשל, בהתפתחות הרצונות שלנו כאנושות, נשים הן אלו שהניעו את הגלגל תמיד. הבחירה בתכונה החזקה הביאה אותן למיין את הגברים כך שהנבחרים להולדה יהיו אלו שיכולים לדאוג להעמדת דור המשך בריא וחזק. ומתוך חיים במערה, נדחף המין הגברי על ידי האישה להשיג משכן בטוח יותר, מזון ופרנסה לצאצאיה. גברים שלא סגלו לעצמם תכונה זו, היו בעלי סיכויים קלושים יותר לאבהות. בהמשך, אותו רצון נשי לעוד ועוד בטחון, עושר, השגת מעמד וסטטוס למשפחתה ולילדיה, גלגלו את הגבר להמשיך ולהתפתח וגם כיום, זה עדיין עובד כך, כחלק מעקרון הבררה הטבעית. החזק, שולט. חזק, נחשב לכזה בזכות אישה שבוחרת בו ומאפשרת לו להמשיך את זרעו ותכונותיו. לכן מסבירים המקובלים, שהחסרון, הרצון לקבל, או פשוט האישה, קובעת הכל ומניעה את העולם. ממש כמו שחווה היא זו שהניעה את הזכר שלצידה, לנסות ולטעום מהפרי, שעל אכילתו, הוא נצטווה להתגבר
 
משל למלך 
 
"משל למלך שעמדו לפניו לדין שני עבדים נאמנים. על האחד ציוה המלך עונש עבודת פרך לזמן רב, ועל השני ציוה המלך שיאכל בכל יום ארוחת מלכים לזמן רב. בכל יום בתום עבודת הפרך, הייתה אשת העבד הראשון מביאה לבעלה ארוחת מלכים, סועדת אותו ומנחמתו. כדי שיצליח לקיים את צו המלך וישלים את כל תקופת העבדות שגזר עליו המלך, על מנת שבסופו של העונש יחזור לשרת את המלך כשהוא בריא וחזק. גם אשת העבד השני הייתה טורחת ומכינה לבעלה ארוחת מלכים, כדי שיצליח לקיים את צו המלך לאכל בכל יום ארוחת מלכים. בתום התקופה זימן המלך את שני עבדיו ושאלם, כיצד הצלחתם לשמור בשלמות על הצווים שהטלתי עליכם, מבלי להרהר אחר מדותי ומבלי לפגוע בחוסנכם הפנימי והחיצוני? ענו העבדים: בזכות נשותינו שטרחו ועמלו כדי שנבצע את צו המלך במלואו, שכן בלעדיהן היינו כורעים תחת נטל צו המלך. אמר המלך: לפיכך שכרן של נשותיכם יהיה גדול משלכם. כי הן סייעו לכם לשאת בנטל הצווים שהטלתי עליכם, ובלעדיהן לא הייתם מקיימים את מצוותי" (חז"ל).
 
ילדים של אלהים 
 
הרצון שלנו, הוא זה שמפעיל אותנו. ורצון כאמור, הוא כל חומר הבריאה. הבורא, שרוצה להיטיב לנבראיו, ברא כלי, המורגש כחסרון לקבלת תענוג מן הבורא עצמו, כמציאות אשר מחוצה לנו. וכך, אותו כלי שבנו הדורש מילוי וחיבור נכון עם העולם החיצוני, הוא זה ששולט בנו בכל רגע ורגע. אנו הולכים אחר רצונותינו, אחר לבנו. "לב", נקרא בכתובים "סך כל הרצון", או כמו שאנו מכירים שנהוג לומר "מכל הלב", היינו, ברצון שלם. ורצון זה, שמוביל אותנו כבני אדם במהלך חייהם, נקרא גם "דרך ארץ" (ארץ, מלשון רצון) אשר בה אנו פוסעים ומפסלים את צורת החיים שבסופו של דבר היא תהיה חיינו. ה"אני" שלנו. כל מה שעברנו, זכרונותינו, נסיוננו, השכלתנו וכדומה. כלומר, אנו עוברים תקופת זמן של 70 שנה לערך שבהן הלכנו בנתיבי הרצון שלנו לקבלת הנאה, למילוי החסרון הקיים בכלי שלנו ועתה, אנו בפרשת דרכים שבין החומר לרוח. נדחפנו להשיג את כל מה שיכלנו ועדיין אין לנו בטחון, כאנשים פרטיים, כעם וכאנושות. אנו בכל יום יום ממשיכים ללכת אל עתיד שכבר יש לנו בו הכל ומה שלא נעשה, תמיד יהיה מקום לעוד. עברנו ממערות, לוילות עם מקרוגלים, ליקום הייטקי, טכנולוגי ומתקדם שעונה על כל צרכינו ולכן, בזמנים אלו ע"פ הזהר, הגיע העת להתפתחות הבאה. שכן, על אף כל השגינו מסביר הספר שנכתב בעיקר לתקופה זו, אנו נטולי כל בטחון ממשי ואמיתי וכל רגע עולמנו עומד להיחרב. סרטן ומחלות אחרות מטילות בנו אימה, הפשע והאלימות גוברים, הדכאון והפרעות נפשיות אחרות רק יותר ויותר מתרבות וברמה העולמית, אנו במרחק נגיעה משואה גרעינית, מפולות כלכליות ולפי התחזית, גם רעב וטרור. התפתחנו והתקדמנו, אבל נתקענו. עם כל מה שיש לנו, אנו חיים על זמן שאול ועל כרעי תרנגולת. וכמו תמיד, הכל תלוי ברצון, היינו באישה. ובמקרה שלנו, בנשים הישראליות, היהודיות. במידת נאורותן להפנים שעתיד ילדיהן אינו בטוח ברמת החומר הנכלה והסתמי. וכפי שכבר קרה, הן תדחפנה שוב מתוקף עקרון הבררה הטבעית לחפש גבר שיכול להעניק להן ולילדיהן אושר אמיתי, חיי נצח, מילוי במשמעות ומימוש עצמי שעטופים בבטחון מלא. אשה, היינו הכלי, דורש בטחון. הוא דורש זיווג עם הבורא כאור עליון, היינו עם גבר המסוגל להעניק אור, תענוג, או פשוט קשר עם האלוהי שמעצם נצחיותו והדבקות שנשיג בו, נחייה אנו וילדינו לנצח, תחת הטבתו.
 
אשת חיל
 
אישה, נקראת כך על פי התורה כי "מאיש לקוחה זאת", כלומר, המילה בהגדרתה באה להצביע על סמיכות, על שיוך. אישה, היא חלק שנלקח מן האיש ולכן, מפני שהיא שייכת לו, שמה קשור בו ואליו. חזרתה אליו או זיווגו עמה וחזרתם אל השלם, היא הזוגיות המושלמת. בעולמנו, זוגיות זו תהיה שלמה כאשר מגמתם של הגברים והנשים תהיה קרובה יותר לרוח היהדות, הקבלה והרוחניות. ובדומה לכך, ברמה האישית של כל אדם ואדם, נוכל להגיע למימוש עצמי והרגשת האושר האלוקי, אם נפנים את יעדנו בחיים לזוגיות עם האל, עם האור, עם אותו רצון שיש לבורא לתת לנו מטובו כאידבידואלים, כעם וכבני אדם בעולם. נשים, תמיד היו אחראיות על הכל ובלעדיהן, גברים היו נותרים פאסיביים וילדותיים בגישתם אל החיים ואל מה שניתן להוציא מהם. אישה, היא עזר כנגד הגבר. היינו, שבאמצעות החסרון שבה (נגד), היא דוחפת אותו קדימה (עזר). ובזמנים אלו כאמור, קדימה, זה למעלה. ישר אל הנקודה שאליה אנו אמורים להגיע והיא מטרת הבריאה מלכתחילה: גילוי של תפיסת מציאות אלוקית, בעודנו בחיינו בעולם הזה. היינו, שבמידת היכולת שלנו לכוון את החסרון שבנו למשמעות החיים אל הבורא כמקור לתענוג הרוחני, כך נחיה לעד ובאושר מתוך השגת שרש נשמתנו שיקרא אדם ובו, אנו זכר ונקבה המאוחדים לכדי דבר אחד מושלם
 
 לחומרים נוספים הקשורים בנושא:
 
מגילת רות - המגילה + תקציר, על האישה שממנה יצא בהמשך זרע המשיח, דוד בן ישי
 
מגילת אסתר הפנימית- גילוי ההסתר = מגילת אסתר. על אסתר המלכה והחג שעליו נאמר שהוא היחיד שישאר בזמן הגאולה