בית הספר - שעמום טוטאלי

 
הבן שלי, החל ללמוד בכיתה א' לפני מעט יותר מחודשיים.

בהתחלה הוא מאד התלהב מהשינוי. היה לו מאד כיף לקבל ספרים חדשים, מחברות, ילקוט יפה. גם הלימודים עצמם הלהיבו אותו. הוא נהנה ללמוד דברים חדשים ומעניינים, להכיר חברים חדשים. אפילו הטקסים שמתקיימים בבית הספר היו לו מעניינים.

הוא כבר גדול.

עברו כחודשים והכל כבר נכנס לשיגרה. אתה חייב לשבת בבית הספר ולא לזוז ולא להפריע הרבה יותר מידי שעות ביום. השיעורים חוזרים על עצמם וכבר לא מעניינים יותר. הוא, כבר הבין את הפרנציפ: שיעמום טוטאלי.

אפילו בהפסקות משעמם.

לפני יומיים הוא שאל אותי:

אבשלום: "אמא, כמה שנים צריך ללמוד בבית ספר?"

אני: "12 שנים"

אבשלום: "אוף... זה המון המון שנים..."

אני: "אבל זה כיף ללמוד דברים חדשים ומעניינים, נכון?"

אבשלום: "בית ספר זה משעמם. המורה משעממת. כל מה שעושים בכיתה משעמם. אני לא אוהב ללכת לבית הספר. אני רק מחכה שהשיעור יגמר. למה לומדים כ"כ הרבה זמן?"

הוא המשיך ותיאר לי כמה קשה לו לשבת בשיעור.

באותו רגע, נגמרה האופוריה שהייתי בה בחודשיים האחרונים. הבנתי שהילד שלי משועמם מאד וזה ילך ויהפוך ליותר קשה עם הזמן.

ילדים יושבים בכיתה במשך המון שעות. הם צריכים לשבת בשקט, לא להפריע, לעשות מה שהמורה אומרת, ולענות או לדבר, רק כאשר ניתנת להם רשות. מילא אם השיעורים היו מעניינים, אבל הם כ"כ מונוטוניים, בלי מעוף, בלי הרגשה של עניין או איזה גירוי חושי ומחשבתי.

ילד בגיל הזה אמור להשתולל ולרוץ ולשחק.כמובן ובטח שהוא זקוק ללימוד, אבל בצורה אחרת, מעניינת. ללמוד מתוך בחינה של הסביבה וגירויים שהמבוגרים נותנים לו.

איך זה נשמע בכלל למישהו הגיוני שילד ישב כך בבית ספר? איך לא עידכנו את המערכים של הלימודים ויצרו סביבה יותר מעניינת ומגרה את החושים? איך אנחנו ההורים שותקים?? אנחנו זורקים את הילד שלנו למערכת נוראית שמדכאת אותו, הופכת אותו לזומבי, בדיוק כמונו.

בתי הספר, וגם ההורים לא נותנים לילד שום מטרה לשאוף אליה. שום רצון להגיע למשהו ולהיות משהו. מישהו.

ראיתי תוכנית בטלויזיה על זה ששאלו ילדים קטנים מה השאיפות שלהם לעתיד. התברר שלרובם לא היו שאיפות בכלל. למה שיהיו להם? מה השאיפות שלנו?? גם לנו אין.

ביומיים האחרונים הסתכלתי על הילד שלי וראיתי את מה שהתעלמתי ממנו כל החודשים האלה. הילד שלי השתנה. הוא הפך לרציני יותר. כבר הרבה דברים לא מעניינים אותו כמו שפעם וכבר אין לו את החשק והתשוקה שהיו בו לחקור ולבדוק (והיה בו הרבה). אז חשבתי שהוא פשוט התבגר. כנראה שההתבגרות היום, לוקחת למקום שבו אנחנו מדכאים בילד כל מחשבה חופשית ורצון לשנות, לדעת ולחקור.

מה אנחנו עושים לילדים שלנו??

מתוך הבלוג של סיגל בקפה דה מרקר: