חינוך: החטא ועונשו

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות, פרק ב)

אחד הדברים החשובים בחינוך, בעיני, זה ללמד את הילד להגן על חבר שלו, או להגן על מישהו חלש ממנו, גם אם הוא ישלם על זה מחיר.


כאמא לילד בן 6 וילדה בת 4, אני נמצאת הרבה בחברת ילדים. לעיתים יש יותר הורים ולפעמים יש רק הורה אחד או שניים. לא פעם, במסגרת המפגשים הללו, אני רואה את הילדים רבים אחד עם השני, מתווכחים, צועקים ולפעמים אף מרביצים ומקללים האחד את השני וכמעט אף פעם אני לא רואה מצב שבו הילדים מתערבים לטובת החלש. מה שכן אני רואה לפעמים , זה שילדים מתערבים לטובת החבר שלהם, או לטובת אח, או אחות שלהם, אבל אף פעם הם לא מתערבים, כאשר החלש הוא נגד החבר שלהם או האח/ות שלהם. תמיד יש את החשש, שאולי החבר יכעס עליהם ולא ירצה לשחק איתם יותר. הילדים לא מסייעים לחלשים מהם וכנראה שזה כך, כי גם כילדים, הם מבינים שבמקרה הזה יש מחיר שצריך לשלם. כשעוזרים לחלש אין תמורה, אם לא ההפך מכך.


אנחנו, כמבוגרים, מכירים מקרוב את המחיר הזה שצריך לשלם בשביל להגן על החלש. וגם אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר. אני רואה את זה כמעט בכל מקום; בשלטון, במוסדות ציבוריים, במקומות העבודה שלנו, מול החברים שלנו וההורים של החברים של הילדים שלנו ואפילו במקומות שכביכול מספרים על ערכים טובים ועליונים . כמעט תמיד, אנחנו נגן על מי שקרוב אלינו, לא משנה אם הוא צודק או לא, לא משנה אם הוא פוגע במישהו חלש ממנו או לא. וזה כך, מפני שאנו מגלים שתמיד המחיר שצריך לשלם עבור העקרונות האלו, הוא גדול מידי, אבל לדעתי, המחיר שאנו משלמים בסופו של דבר בעקבות הויתור על העקרון הזה הוא גדול יותר. הבעיה היא, שמכיוון שאנחנו לא רואים זאת באופן מיידי, יוצא שאנו מביטים רק על הרווח הנוכחי שלנו, וזאת מבלי שאנו חושבים על הנזק העצום שנעשה אחר כך

ובעצם כך, יצרנו חברה אחת גדולה ואגואיסטית. חברה שלא מוכנה לעשות דבר בשביל אף אחד אחר ושבה החלש נרמס לחלוטין. אף אחד לא מגן עליו. אפילו במחאה החברתית האחרונה, כאשר העם דרש צדק חברתי, אף אחד לא חשב על השכבות החלשות שנרמסות על ידי הציבור (אנחנו). כל מה שהיה אכפת לכולם זה רק עניין הדיור ופתרונות לשאלה איך שכבת הביניים, שלנו, תרוויח. כמעט לכולם היה בעיקר חשוב לצעוק בקול כמה אנחנו מסכנים.

ובהמשך לכל האמור, אני רוצה לשתף אתכם בדבר מה:

שנה שעברה, בגן של הבן שלי, היה מקרה שבו אחד הילדים התנהג לא יפה לבן שלי והעליב אותו מאד. כששאלתי את המדריך שבגן איך הם פעלו בעניין וכיצד הם פועלים באופן כללי במקרים כאלו, התשובה שלו הדהימה אותי! הוא סיפר לי בחיוך גאה את מה שקורה במצב שכזה, תוך הבעת דעתו על כך שמה שהוא ראה היה "משהו מאד יפה...". וכך הוא תיאר זאת בפניי: כאשר יש מקרה בגן שבו ילד אחד פוגע בילד אחר, אז הילד הפוגע מקבל עונש מהמדריכים ויושב בצד וכמובן, מרגיש רע ומאוד לא נעים. ואז, הילדים האחרים שרואים שהילד הפוגע מרגיש רע, הם הולכים לנחם אותו ולהיות לידו. אני נדהמתי מזה! הרי ברור לכולנו שהטבע והאגו של הילדים (כמו של המבוגרים), מכוון אותם להצטרף ולתמוך בחזק ולא ללכת אל החלש. החזק , נראה תמיד הרבה יותר אטרקטיבי. אבל, איך יכול להיות שהמבוגרים בגן, שאמורים לחנך ולהדריך, לא זו בלבד שהם לא משנים את המצב ולא מסבירים לילדים שאת מי שצריך לנחם זה את הנפגע והחלש אלא ההפך אפילו. הם רואים במצב של התאחדות הילדים עם הילד הפוגע, שמקבל את עונשו בצדק, כדבר חיובי. ואני לא כותבת זאת רק מפני שבמקרה הזה היה מדובר בילד שלי. כי גם כאשר ילדי יזיק לאחרים ויפגע בהם במזיד, הייתי רוצה שיחנכו אותו להיות אנושי. למזלי, בבית תמיד השתדלנו לשים לב לחיי הילד מול העולם ולדאוג לאזן לו את חקר הבנת המציאות ומה שנכון ואמיתי בה, לעומת מה שהוא כבר קצת קלט.


היום , יותר משנה לאחר המקרה, בזמן שניקיתי את הבית שמתי לב שהבן שלי משחק עם חבר טוב שלו במחשב. לפתע, החבר קילל את אחותו הקטנה (שלו עצמו) והבן שלי שמע את זה. ואז, הוא החליט להגן על האחות הקטנה של החבר ואמר לחבר שלו שאם הוא מקלל את האחות הקטנה אז הוא בעצמו כזה (הוא חזר על הקללה שהחבר קילל). החבר התעצבן וקילל את הבן שלי חזרה. בני התעלם ולא הגיב, אלא התעלם מעט מהחבר כדי להבהיר לו כנראה את הרגשתו.


הסיטואציה הזו אגב, היא לא חדשה. פעמים רבות אני שומעת את הילד הזה מקלל את אחותו הקטנה ולא פעם בצורה בוטה. ועד היום, ברוב המקרים, או שהבן שלי לא הגיב, או שלפעמים הוא הצטרף וצחק על האחות הקטנה של החבר יחד עם החבר. ובכל פעם שזה קרה בעבר, התערבתי ואמרתי לו שכך לא צריך להתנהג וניסיתי להסביר שהוא צריך להגן על החלש ממנו ולא להצטרף לחזק. היום, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגן עליה, על החלש ממנו. הגן ושילם את המחיר של לריב עם החבר שלו. אני, כמובן, אמרתי לו כמה שאני גאה בו. ובתוך תוכי שמחתי על כך שזכיתי להכיר את צורת החינוך שבה אני ובעלי מנסים להקנות לילדים: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זה הכלל הראשון. תנסה לחשוב ולהרגיש, איך האחר מרגיש. שים את עצמך לרגע במקומו ותראה שכנראה כולנו די דומים. וזה הכלל השני שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". מפני שאם הצלחת להבין איך האחר מרגיש, כנראה שהוא לא כל כך שונה ממך. 

הכל מתחיל בחינוך שלנו את הילדים שלנו. ילדים, שיום אחד יצמחו להיות מבוגרים שעתידם תלוי בנו. גם את הילדים שלי וגם את הילדים של כל אחד מאיתנו, יקיפו בבוא היום ילדים של אחרים, שגם הם הפכו לאנשים מבוגרים. אז איזה ילדים/מבוגרים אתם רוצים שיהיו סביב הילד/מבוגר שלכם? תחשבו על זה לרגע: כל המדינה (והעולם) נראית כך , רק בגלל שאנו לא מחנכים את הילדים שלנו. רק מפני שאין לנו מושג אולי איך. אנו אולי כרגע רוצים שקודם כל, יהיה להם טוב, אבל מה עם העתיד שלהם ? עתיד, שנמצא בתוך חברה שלמה שבה הם אולי היום ילדים, אך מחר, הם יהפכו למבוגרים ולאזרחים שעלולים למצוא עצמם לא פעם בעולם שבו הם יהיו החלשים. אבל זה כנראה, תלוי רק בנו. בשורה התחתונה, אנו אלו שנחליט, במידת התעוררותנו, אם יהיה לנו ולהם טוב, או לא.

המשך נעים לכולם

מתוך הבלוג של סיגל בקפה דה מרקר: