במקורות רבים שהשאירו לנו חכמינו ז"ל, מוזכר עניין דרך ארץ מול תורה והקשר ההדוק ביניהם. שכן, על פי כתבי הקבלה האושר האישי של האדם, פירושו, היכולת של האדם להגיע להנאה עצומה. והנאה זו, המכונה "אור" בשפת המקובלים, ממלאת את הרצון של האדם, שהוא מקום החיסרון להרגשת התענוג ולכן הרצון, נקרא "כלי". ובכדי להתמלא באור, שבכללותו נקרא "תורה" (מלשון הוראה), יש צורך בנימוסין תחילה. היינו, בהתנהלות שכוללת בתוכה סוג של גישה שמוכרת לנו כמעין מוסריות כלשהי

_____________________________________________________

דרך ארץ, אותה סוג התנהגות הקרויה בפינו נימוסין, היא הדרך שלנו אל האושר הפרטי שלנו על פי הקבלה. שכן, כל עיקר חוסר איזוננו אל מול הטבע, נובע מאופן היחסים שבין הפרטים שבו, כלומר, בין בני האדם. והיחסים בינינו, הם שמשליכים על שאר הרצונות הקיימים בנו באופן מולד שלכאורה גם מולם אנו לא מסתדרים. אך עיקר עניין זה, של חוסר הבנת העקרונות הפועלים על היחסים בינינו כיצורים אנושיים כביכול, הוא מקור הקלקול הגדול. מפני שבלעדי רצון נוסף זה הנקרא "חברתי" או "אנושי", הקיים בנו, היינו מסתדרים בטבעיות ובאיזון עם העולם, בדומה לכל שאר החיות והיצורים. עם זאת, בשונה משאר בריות הטבע,  אנו, יצורים רוחניים. ונושא זה של רוחניות, בא לידי ביטוי באופן הקלקול שקיים בין בני האדם ויחסיהם ההדדיים, כשהמצב המתוקן, ההפוך ממנו, הוא המדרגה שמקדמת את האדם אל השלב הבא. ובטרם זאת, מצוי האדם במצב בלתי מנוצל של יכולתו, שמצד אחד מושכת אותו אל ההתנהגות הטבעית הקיימת בנו ממילא, כמו כל חיה כאמור אך מצד שני, באה לידי ביטוי בקלקול מפני שפעולה של תיקון, היינו של נימוסין, של איחוי השבר בין האנשים, המדינות, תתכן רק על ידי הבנת הפן הרוחני. לא ניתנה לנו מערכת ההפעלה האינסטינקטיבית ליחסים בינינו מפני שרק בהם, יש לנו עניין של בחירה ותיקון. בלעדי זה, אנו חיות. וגם אם ניטיב להתנהג האחד לשני ללא העניין הרוחני, ניוותר כחיות שכן, מה יהיה ההבדל בין בני אדם החיים ביניהם בשלום ובין לדוגמא, השלום שבו חיים הזאבים בעולם? שלום, אצל בני האדם, יכול להגיע רק על ידי שלמות רוחנית. ורוחניות, יכולה להגיע רק על ידי תיקון שמקורו בחברה שנהוג בה דרך ארץ, נימוסין, אנושיות ומוסריות.
 
לכן, טוענים חכמינו שדרך ארץ, כלומר, נימוסין ותרבות, גישור על הפערים החומריים ומגמתיות של שלום, הם התנאי, למדרגה האמיתית, הבאה: תורה. אושר רוחני. שכן, האושר שלנו על פי הקבלה, עובר דרך הזולת. ובדומה לכך, השבר העולמי ואף האישי של כל אחד ואחד, מקורו במצב המערכת הכללית, האנושית. מפני שכל ניסיון להגיע לשלום והליכות ונימוסין, ללא הצבת המטרה הרוחנית כעיקר המצב שאליו אנו שואפים, לא נוכל להגיע לכך. דרך ארץ, היא תנאי שמאפשר לנו להשיג את הכלי, הרצון והחיסרון לתענוג רוחני. וללא חסרון לרוחניות, לא נוכל לחוש בה, כפי שאדם שאינו רעב, לא יטעם אוכל. וכך, על פי הכתבים, מוביל הטבע את האדם להבנה שעליו להגיע למצב של אלטרואיזם, שפירושו "הרגש הזולת": מעין עבודה פנימית של כל אחד ואחד על הליכותיו ונימוסיו, מתוך הזדהות עם הזולת וניסיון להרגישו, במטרה להשיג את האושר האישי. אושר, הנובע מאושרו של העולם ומחיבור למצב זה של רוחניות, הנמצאת מעל היחס אל החומר. שכן, אדם מאושר, שטוב לו, אף מיטיב לאחרים אם לפחות לא מזיק. וכך קושרים חכמי הקבלה את המערכת באופן שאף נאמר בו שללא דרך ארץ אין תורה וההפך. ללא הבנת התורה, היינו, הלימוד של הסודות שלה (הקבלה), האדם לא יוכל להגיע לנימוסין ובכדי להגיע ללימוד, יש צורך באיזון מול הזולת, באופן של נימוס הנקרא דרך ארץ. כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך" ולכן, בכדי להגיע להרגשה זו בפועל, יש להתנהג לפיה בכח. וכח זה, שהוא היכולת להיות מנומסים, תרבותיים, מוסריים ואנושיים האחד כלפי השני, יכול להתרחש רק אם כיצורים אינטרסנטיים, אך רוחניים, נבין את מה שהכי חשוב לנו לדעת: האושר שלנו, כפי שאנו מבינים, עובר דרך האחרים. דרך הזולת ויחסינו איתם. אושרנו ואושרם קשורים האחד בשני וכל דבר תלוי בכל דבר אחר, כך שכולם אחראים על כולם. אדם המבין זאת במהלך דרכו הרוחנית ונוקט כלפי זולתו יחס של כבוד, מתוך רצון להשגת המאור המחזיר למוטב, הנקרא התורה, הוא אדם שמממש את הפסוק והתנאי שבו שאומר שדרך ארץ, קדמה לתורה.
 
מאמרים נוספים: