ידע וציונים, אינם קשורים בשום צורה למושג "חינוך". הקניית ידע לתלמידים והבאתם לתהליכי מחשבה והבנה בשלל מקצועות, תחומים ונושאים, הינם "לימוד" פרופר, ואין בהם שמץ של אקט חינוכי. הלימוד, נועד להעשרת הידע והוא מאפשר לתלמידים, להיות דומים בידיעותיהם לשאר האנשים ובמקרה הטוב, הוא גם כרטיס כניסה לאוניברסיטה או לרכישת מקצוע. חינוך לעומת זאת, אינו תלוי בידע. בשכל, במקצוע ובכסף. חינוך, היא חיה אחרת לגמרי. כמעט עב"ם. הגישות למושג רבות והשיטות והצורות השונות של ההתייחסות למושג הולידו מערכות "חינוך" בהתאם לכך, אך האם זהו אכן חינוך, או רק ידע שהתחפש למשהו שהוא לא?

להיות אנשים טובים, להיות מנומסים, לסייע לאחרים, להתמודד עם החיים ולהחליט החלטות נבונות ואם אפשר, מהירות, הם ביטויים שנשמעים לרבים כתוצר חינוכי חיובי. לכבד את ההורים, את הקשישים, לא ללכלך ולזהם את הסביבה ולשלוט באמוציות וגם להיות ממושמעים, הם מצבים המצטיירים לנו כביטוי הולם לאנשים שעברו חינוך נאות. אלו תכונות של אנשים מחונכים. אדם יכול להיות חכם לא גדול אך "מחונך" היטב. אם נראה נער שפולש אל תוך תור ארוך ומולו נער אחר שעומד במקומו כמו כולם ומחכה לפי הסדר, נצביע על האחד באופן שלילי ועל האחר באופן חיובי. מנומס לעומת בלתי מנומס או במילים אחרות, מחונך, אל מול אחד שאינו. מחונך אל מול פרא אדם, שלא הוטמעו בו ערכים מבית. כך, אנו רואים את המושג חינוך: יצור אנשים, אזרחים, שיודעים להתנהג האחד עם השני תוך שמירה על הסדר בהתאם ובזאת, הם חיים בתוך חברה שבה הדברים ברורים. זה טוב וזה רע. ההוא שחור וההוא לבן. אולי בתכנון המקורי חשבנו שערכים זה דבר עמוק יותר ושלהיות נימוסי, זה דבר חשוב ועקרוני אך החיים מגלים לנו עובדה פשוטה. אם לא נהיה מחונכים במידת מה, לא נסתדר עם שאר העולם. אם זה עמוק או לא זהו לא העניין. החינוך, הוא דבר הכרחי לחיים תקינים. מי שלא מחונך, ירגיש פידבק שלילי מהחברה ואיזה הורה רוצה שילדו יסבול בחייו? איזה הורה רוצה שילדו ינודה? חינוך, הוא הידע הבסיסי ביותר שאנו שואפים להעניק לילדינו, כי זה, מה שישאיר אותם דבר ראשון בחיים נורמלים, בחברה שאליה הם גדלים.

אם ילדינו יגדלו להיות אנשים שמחים ומאושרים, החיים את חייהם תוך מיצויים, אין זה באחריותינו. נעשה אמנם הכל בכדי שהם יהיו במצב רוח מרומם, אבל עד כמה אנו כבר מסוגלים לשלוט בכך? מרגע שהם גדלים, מתבגרים במעט ומגלים שאת הזמן אפשר להעביר עם משחקי מחשב 24 שעות, גודל ההשפעה שלנו עליהם הולך וקטן. ילד, שבבוקר הולך לבית הספר שמקנה לו ידע, חוזר לבית שמקנה לו משחקים ושעשועים שבסיומם, הוא מתקלח והולך לישון, הוא ילד שגדל מעצמו. הוא אינו מתחנך לדבר. החינוך היחידי שהוא מקבל הוא הטפת המוסר שלנו שבאה לעיתים בכדי להעמידו על מקומו וכאמור, אנו מעוניינים שהוא ילמד להסתדר בחברה, להיות נימוסי וממושמע, אבל מעבר לכך, הרומן שלנו עם מושג החינוך נפסק. מה אנחנו כבר מבינים בכך? האם אנחנו מחונכים? האם מי שגידל אותנו עשה יותר מאשר אנו עושים לילדינו? מהו בכלל חינוך ואיזו מן חיה זו חינוך למשמעות? חינוך להשגת אושר? מספיק שאנו דואגים כל היום להסביר ו "לחנך" את ילדינו להזהר שלא להפצע, לדבר יפה אל המורה והמבוגרים ולהכין שיעורים, אבל חינוך, שיוביל לחיים מלאי משמעות ושמחה? מה לנו ולזה? אנחנו עצמנו הרי לא שמחים ובטח שלא כל הזמן. אנו לא מאושרים ואין לנו ממש הגדרה מדויקת למושג. אנחנו עצמנו גם חוטאים לא פעם לחוסר נימוס אם ברמה האתית ולא פעם אולי אף ברמה הפלילית, אבל סוף כל סוף, אנחנו בריאים ושלמים. הגוף, כולו כיחידה אחת משלים את מחזור החיים. והנפש? זה כבר סיפור אחר. מה שעובר עליה, עובר עליה. מקסימום נגיד לעצמנו "זה החיים" ולא נתמודד עם זה יותר מידי. חיינו, היינו פה, עברנו את מה שעברנו לטוב ולרע. היו רגעים טובים יותר וטובים פחות אבל בסך הכל הכללי, מה שיש, יש. הילדים שלנו יחונכו באופן כללי כפי שאנו חונכנו, או יותר נכון "גודלנו" (גדלנו מעצמנו) וכך, עולם שלם, חי באשליית חברה מחונכת שהיא כולה בלון של מוסר צבוע, שטחיות וערכים רדודים שכל מטרתם היא לשרוד ולהסתדר עם שאר ה "מחונכים" יותר או פחות סביבנו. מעבר לכל זה, אין לנו ידע רב מה זה באמת אומר "חינוך", "לחנך", ובטח שלא ידוע לנו כיצד לתת דוגמא לילדינו לדבר שלנו עצמנו אין אותו: משמעות, אושר, שמחה וטעם בלתי פוסק מחיים מלאי הנאה ומיצוי, כפי שהם אמורים להיות. החיים.