לחנך את הילד להגן על החלש

dachuytzocokimאחד הדברים החשובים בחינוך, בעיני, זה ללמד את הילד להגן על חבר שלו, או להגן על מישהו חלש ממנו, גם אם הוא ישלם על זה מחיר.

בתור ילדה הייתי מאד ביישנית. עם החברה המקובלים בכיתה אף פעם לא ביליתי ומעמדי החברתי היה תמיד אי שם בתחתית הטבלה. תמיד פחדתי להיות במשבצת "הילדה הכי דחויה בכיתה", אולם למזלי תמיד היה ילד אחד או שניים מתחתי. למזלי, ולרוע מזלו של אותו ילד.

בילד הכי דחוי תמיד מתעללים, צוחקים עליו, קוראים לו בשמות ומנצלים אותו כדי להציק למורים. אף אחד לא חושב מה הוא מרגיש וכמה הוא עצוב. אם משעמם, תמיד אפשר להתעלל בו ואין דבר שמאחד ילדים מאשר התעללות בילד אחר. אותי עזבו בצד, דבר שהיה בדיוק מה שרציתי. 

כשהיינו בכיתה ז' הגיעה לכיתתנו ילדה חדשה, כנראה מבית במצוקה שדיברה בשפה שנראתה לנו קצת "ארסית". כמובן, שמייד הפכה למושא להתעללות מצד הילדים. צחקו על הלבוש שלה, על הדיבור שלה, על ההורים שלה ועל מה לא. אני תמיד הסתכלתי מהצד ודי ריחמתי עליה. הזדהתי איתה מכיוון שהרגשתי שהמרחק ביני לבינה לא כ"כ רחוק. מאד רציתי לעזור לה, אבל לא העזתי לצאת כנגד כולם, אבל גם לא עזרתי להם.

יום אחד,  כאשר הכיתה הייתה עסוקה, כהרגלה, להתעלל באותה ילדה ולקרוא לה בשמות, עמדו ליידי שתי בנות שצחקו וניסו לשתף אותי ולגרום לי לשתף פעולה ולהצטרף ל"חגיגה". אני, כנראה שרציתי למצוא חן בעיני הבנות, בסופו של דבר הצטרפתי וצחקתי יחד עם כולם. אותה ילדה דחויה, כ"כ כעסה עלי, שהתנפלה עלי ומשכה לי בשיער ותלשה לי קצבת שערות גדולה. כל הילדים צעקו על הילדה ואף קראו למחנכת וסיפרו מה היא עשתה לי. הילדה נענשה ואני הפכתי לרגע למקובלת.

הלכתי הביתה, עם כאב בראש מהמשיכה בשיער, אבל עם כאב גדול יותר על הבגידה שבגדתי באותה ילדה. הכאב הזה לא עוזב אותי עד היום. ההבנה שעל מנת למצוא חן בעיני החברה, עשיתי מעשה נורא, נורא אפילו יותר ממעשיהם של שאר הילדים.  

כיום, כשאני כבר אמא לשני ילדים, הסיפור הזה תמיד חוזר אלי, אם כאשר הילד שלי פגוע ומרגיש לבד או שהוא מספר לי על ילד אחר בכיתה שילד חזק מציק לו.

האחריות שלנו כהורים, היא לא רק לדאוג שאף אחד לא יציק לילדים שלנו, שהם לא ירגישו לבד, אלא לדאוג גם כלפי שאר החברים בכיתה. כאשר הילד שלי מספר לי על ילד שמציקים לו בכיתה, אני מסבירה לו שחובתו להגן על אותו ילד. גם אם הוא מפחד מהילד הכי חזק בכיתה ומעדיף שלא להתערב. אני מסבירה לו שעליו "לצאת מתוך עצמו" ולהבין שעליו לעשות מעשה שהוא לא תמיד קל ולעמוד יחד עם אותו ילד מול אותם ילדים שמציקים. כן, יש לזה מחיר. לפעמים זה יכול לעצבן את הילד המציק, אבל זאת המשמעות של "ואהבת לרעך כמוך". לפעול למען האחר כמו שהייתי פועל למען עצמי. כמו שהייתי מגן על אח שלי אם מישהו היה מציק לו.

לא תמיד זה עובד ולפעמים הילד שלי עומד בצד ומפחד להתערב. אבל יש פעמים שהוא מגן על ילד אחר ואז אני מרגישה שעשיתי את שלי. 

אסור לנו לעמוד מנגד. אסור לנו להפקיר את החלשים. זה מתחיל מילד חלש בכיתה או בגן וזה מגיע למצב שבו מפקירים את הזקנים והחלשים. בימים אלה אנו עדים לתופעה של התעללות באנשים מבוגרים בבתי אבות. כולם מזדעקים ומייד מאשימים אחד את השני. הממשלה אשמה, בעלי בית האבות אשמים, העובדים בבתי אבות אשמים, קרובי המשפחה אשמים. אבל אנחנו לא רואים את האשמה שלנו. האם אנחנו דאגנו לחנך את הילדים שלנו לעזור לחלש?? האם הסברנו להם שלפעמים הם צריכים לשים את עצמם בצד ולחשוב על האחר, גם במחיר שהם יצטרכו לשלם? אם לא נעשה את זה המחיר שהילדים שלנו ישלמו יהיה גבוה בהרבה. או חיים מלאי רגשי אשם והרגשה ש"אני לא יכול לשנות כלום במציאות שבה אני נמצא", או חברה מנוכרת שכל אחד דואג רק לעצמו.

הכל מתחיל בחינוך שלנו את הילדים שלנו. ילדים, שיום אחד יצמחו להיות מבוגרים שעתידם תלוי בנו. גם את הילדים שלי וגם את הילדים של כל אחד מאיתנו, יקיפו בבוא היום ילדים של אחרים, שגם הם הפכו לאנשים מבוגרים. אז איזה ילדים/מבוגרים אתם רוצים שיהיו סביב הילד/מבוגר שלכם? תחשבו על זה לרגע: כל המדינה (והעולם) נראית כך , רק בגלל שאנו לא מחנכים את הילדים שלנו. רק מפני שאין לנו מושג אולי איך. אנו אולי כרגע רוצים שקודם כל, יהיה להם טוב, אבל מה עם העתיד שלהם ? עתיד, שנמצא בתוך חברה שלמה שבה הם אולי היום ילדים, אך מחר, הם יהפכו למבוגרים ולאזרחים שעלולים למצוא עצמם לא פעם בעולם שבו הם יהיו החלשים. אבל זה כנראה, תלוי רק בנו. בשורה התחתונה, אנו אלו שנחליט, במידת התעוררותנו, אם יהיה לנו ולהם טוב, או לא.

 

 "ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה"  . משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.