בית ספר – בייביסיטר או בית חרושת לציונים?

הבן שלי, בן 5 ושמונה חודשים, נכנס לא מזמן לכיתה א'.

אני זוכרת כשהוא רק נולד, חשבתי שבבוא היום אני חייבת לעשות הכל כדי שהוא יקבל חינוך טוב. חינוך אמיתי! אבל כיום, כשהגיעה העת לשלוח אותו אל חיק בתי הספר, אני מוצאת את עצמי חושבת ושואלת "מהו בכלל חינוך אמיתי"??? וברמה הפרקטית, היכן בדיוק נמצא אותו בית הספר שנקרא "טוב"? האם יש דבר כזה בכלל? וכך, תוך כדי תהיות, אני נתקלת בכל אותן שאלות שמציקות לי כאמא כגון, מהי המטרה שאליה הוא צריך לשאוף? האם הוא צריך לשאוף להצלחה כלכלית בחיים? שיהיה לו מקצוע טוב? מעמד? אולי הוא רק צריך להנות מהחיים סתם כך ושרק יהיה בן אדם טוב? אבל... מה זה בכלל בן אדם טוב? מי קובע את זה? ובמילים אחרות, השאלה ששאלתי את עצמי היא בעצם, מהם הערכים שאני צריכה להקנות לו, בכדי שייגדל ויהיה אדם מאושר. הרי, בכל חברה יש ערכים אחרים ויש לאושר משמעות אחרת. יש חברות שבהן אדם טוב הוא אדם שעוזר לחלשים ממנו. יש חברות שבהן צריך להיות אדם פרודוקטיבי ותורם לסביבה שלו. ישנן כאלו שנאמנות למשפחה היא הערך העליון ויש לא מעט חברות שהערכים מבוססים על הדת ואמונה ובכלל, לא חסרות דוגמאות. כלומר, אם לכל חברה, ואפשר להגיד שלכל אדם ואדם בעולם, יש ערכים שונים, אז מהי האמת? אותה אמת שאוכל להעניק לילדי?

אמת, מעצם הגדרתה היא אחת. לא יכול להיות שיש לכל אדם אמת משלו. זאת לא אמת. מפני שאמת, חייבת להיות משהו קבוע, נצחי ושווה לכולם. האם אין לבני האדם מטרה אחת אמיתית שאליה הם יכולים לחנך, לשאוף אליה? מה אני אתן לילד שלי? אם אין מטרה, אז הכל פתוח, לכן מה זה משנה איזה אדם הוא יהיה? אם אין מטרה, אז הדבר היחיד שחשוב הוא, שילדיי יזכו לכמה שיותר אושר בחיים האלה, אבל בתוך תוכי אני יודעת, שאין דבר כזה ושגם זו, משימה בלתי אפשרית. כל השאלות האלו לא פסקו להטריד אותי בכל השנים הראשונות של בני ודי מהר, גם של ילדתי שהצטרפה למשפחה שנה וחצי אחריו. עשיתי הכל. חקרתי באינטרנט, קראתי מחקרים פסיכולוגיים, פילוסופיים, הלכתי והשתתפתי בשיחות ובדיונים עם פורומים שונים ואנשים משונים וכל דבר רק העלה בי יותר ויותר שאלות, אך מענה לא קיבלתי.

כשהתחלתי לחפש לילדי בית ספר, בדקתי קודם כל את בתי הספר הפרטיים. הייתי בטוחה שיש כיום אלטרנטיבה למערכת החינוך הרגילה. אני אמנם לא בן אדם עשיר ואפילו לא ממעמד ביניים, כלומר, אין לנו דירה משלנו וצברנו חובות רבים, אבל אני יודעת שהייתי מוכנה לעשות הכל ולעבוד אפילו קשה יותר ממה שאני כיום עובדת, וזאת על מנת למצוא בית ספר שייתן לילד שלי איזה שהוא ערך, או לפחות פחות סבל. בדקתי את כולם אחד אחד. אף אחד מהם לא נותן מענה אמיתי. אף אחד לא יודע איך לחנך ומהי המטרה. לכולם יש מטרות זמניות שלא ממש ברור איך מגיעים אליהן ובכלל, עצם זה שיש חינוך אחד לאלה שיכולים להרשות לעצמם כלכלית וחינוך אחר לאלו שלא, פירוש הדבר הוא שפשוט אין חינוך! מפני שאו שיש חינוך אחד לכולם או שלא. בדקתי גם את בתי הספר הדתיים. אמרתי לעצמי, שאולי שם אני אוכל להגן עליו מפני הסכנות. שם מכבדים את המורים, מכבדים את ההורים. אבל שם אני אצטרך לוותר על דברים אחרים והוא יהיה חייב לשים כיפה או ציצית. יתכן שהייתי מוכנה לזה אם הייתי יודעת שלחינוך הדתי הייתה קיימת תשובה, מענה לאותה מטרה אחת, אמיתית שאני כ"כ מחפשת, אבל גם כאן קיים חושך.

הבנתי שבעניין הזה אין בעצם הבדל בין בתי ספר פרטיים לממשלתיים, חילוניים או דתיים. הבנתי שאין טעם לשלם יותר כסף או להוסיף מגבלות על הילד שלי, כאשר איש לא נותן מענה לשאלה ולבעייה שלך. וכך לפתע, אתה מבין את הסיבה למצב הקשה שהחינוך בארץ נמצא בו: אין חינוך, מכיוון שאף אחד לא יודע איך לחנך ומה זה אומר בכלל. אף אחד לא יודע לאיזו נקודה אתה צריך להביא את הילד אחרי 12 שנות לימוד, כלומר, מה זה אומר לכוון אותו למקום שבו הוא יהיה אדם מאושר, בחיים מלאי משמעות. אם אין מטרה בחיים ובשיטות החינוך והכל פתוח, אז לא נותרה ברירה אלא לחנך למה שעושה לילד שלך הכי טוב

אם אתם שואלים אותי, אז חיים רק פעם אחת ולכן דבר ראשון, צריך שלפחות נהנה מזה. שנדע איך לגרום לילדינו ליהנות מהחיים. וזה לא משנה אם זה על חשבון אחרים, מכיוון שגם לאהוב את הזולת ולהתחשב בו, הם אינם ערכים אמיתיים. ואני יודעת, שלכאורה נדמה שיש הורים שאכן מחנכים לערכים כגון אלו, אבל גם זו לא האמת. הרי מה שבעצם הם רוצים, זה רק שלילדיהם יהיו חברים ולכן, בכדי שזה יקרה הוא צריך להתנהג כאילו איכפת לו מאחרים כשלמעשה, לאף אחד מאיתנו לא ממש איכפת מהאחרים. כל הורה רוצה שלילד שלו יהיה טוב. נקודה. ואם החברים עושים טוב לילד שלנו אז הם טובים. וכשהם לא עושים להם טוב, אז הם רעים. אנחנו מחנכים את ילדינו להיות כלפי חוץ "פוליטקלי קורקט", משום שאם נעניק להם עקרונות, שיהיו אחרת מהשאר, הם ישארו בצד.

הורים, יעשו הכל בשביל הילדים שלהם, כי הם הדבר הכי חשוב לנו בעולם. הם והציונים שלהם. מה הם יעשו אח"כ עם התעודה והציונים, זה לא באמת משנה עכשיו. נחשוב על זה יותר מאוחר - ועכשיו, חייבים להשתיק את המצפון. אנו חייבים שתהיה לנו איזושהי מטרה, גם אם היא שיקרית וזמנית, וגם אם אנחנו יודעים שכלום לא יצא מכל הבגרויות והמאיות או השמיניות. הרי כולם יודעים שאפשר להצליח היום בלי זה ורוב הסיכויים שתעודת הבגרות רק תקשט את הקיר אבל אנחנו משכנעים את עצמנו שהילד לומד, ומקבל ידע. לא חסרים לנו תירוצים וסיסמאות שאנחנו ממלאים לעצמנו את הראש בכדי להצדיק את חוסר המטרה האמיתית, ואת העובדה שאין לנו בעצם מה לתת לילד שלנו.

הרי לכולנו ברור שבבית ספר לא באמת רוכשים ידע, אלא זהו בייבי סיטר. זהו בית חרושת לציונים. תראה לי מה הציונים שלך ואגיד לך מי אתה, כמה אתה שווה ואם כדאי להיות חבר שלך. אני אתן לילד שלי את המורים הפרטיים הכי טובים, את החוגים הכי טובים, כי הוא חייב להיות הכי טוב מכולם, אחרת, מה זה אומר עלי בתור אמא? הרי חינוך לא באמת נתתי לו אז לפחות שייראו שהשקעתי בו ונתתי לו את הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, גם אם הוא לא רוצה, הרי, מה הוא מבין, הוא ילד. ואני האמא, שרוצה לעשות אותו מאושר. את עצמי גם.

אבל בינינו לבין עצמנו...

כל מה שאנו עושים הוא רק להשתיק את המצפון בכל דרך אפשרית. אנחנו לא רוצים לדעת, לא רוצים לראות, לא רוצים לשמוע. בתוכנו, אנו יודעים שהמצב חמור ואם באמת נחשוב איך העתיד של הילדים שלנו יראה, לא נישן בלילות. לכל אדם יש פצע פתוח – הילד שלו. הלב שלנו שותת דמעות על הילדים שלנו שאנחנו כ”כ אוהבים. אין לנו יכולת להדאיג את עצמנו גם בחינוך אמיתי, של מעורבות אמיתית ואחריות לא פחות אמיתית וזה כך, כי אנו פוחדים. ובצדק. החברה שלנו חולה, הילדים שלנו סובלים ואנו לא עושים כלום. ומדוע? מפני שאנחנו לא יודעים מה לעשות! אין אף אחד שבא ומראה לנו את הדרך בחשיכה הנוראית הזאת. אם יבוא מישהו, אמיתי, שיגיד לנו את האמת היחידה לאן מכאן הולכים נהיה מוכנים לטפס על הרים, להפוך את העולם, לשלם כל סכום, לעשות הכל!!! רק שמישהו כבר יבוא.

המהפכה הנוכחית רק מדגישה את המצב עוד יותר. לאף אחד אין דרישות ספציפציות. "העם דורש צדק חברתי" אבל מה זה צדק חברתי בכלל? איך נדרוש ואנחנו לא יודעים מה לדרוש?? ברור שגם לממשלה אין תשובה מפני שגם הם לא אשמים. הם נמצאים באותו חושך כמו כולם. יש רק תחינה אחת שיוצאת מתוך הלב של כולנו – תעזרו לנו להציל את הילדים. אני, ואני מאמינה שלא מעט הורים, לא ישנים בלילות. אני יודעת שאני אכזבתי את הילד שלי אבל אין לי פתרון. גם אני, כמו הרבה הורים, אומרת לעצמי שבית ספר בסדר וסה"כ טוב לו שם. אבל ככל שאני מדחיקה את האמת אני מקבלת "מכה" שמוציאה אותי מהבועה שאני נמצאת.

אני רואה לפעמים על הפנים שלו את השעמום, את זה שהוא לא מוצא מה לעשות ואיך להרגיע את הרצון שלו שמחפש משהו שאין, ואני רואה כיצד הוא מייד פונה למחשב, לטלוויזיה, לחברים ולעוד עיסוקים שיתנו לו להמשיך להיות בתוך הבועה. וזו כנראה גם אחת הסיבות שההורים שונאים כ"כ את החופש הגדול וחופשות הילדים, כי אז הם צריכים להתמודד עם זה שלילדים אין מה לעשות ולראות זאת מול העיניים שעה שעה. כהורים, אנו לא מבינים איך למלא להם את הזמן הפנוי באופן מועיל. איך לגרום להם ליהנות? תמיד בחופשות, אנו מוצאים עצמנו רצים אחרי זנבנו בכדי למלא להם את היום באטרקציות ובילויים, רק כדי לא לראות על הפנים שלהם שהם משועממים.

אני יודעת שעוד 10 או 15 שנים הילדים האלה יעמדו בפני הכלום הזה שנתנו להם והם ייפנו לסמים ואלכוהול, בשביל למלא את הריק הזה. הדור הזה כבר לא יוכל לשקר את עצמו. הוא לא יכול סתם למצוא עבודה טובה, להתחתן ולהביא ילדים ולשקר את עצמו שכל זה נותן משהו. זהו דור שיגדל ולא יוכל להיות סתם עוד חלק מהעולם. זהו דור שלא יוכל "לדפוק כרטיס בעבודה" והוא לא יידרוש "צדק חברתי" מכיוון שהוא יידע שאין דבר כזה.אם אנחנו לא נמצא עבור הילדים שלנו את המשמעות האמיתית של החיים, שזה מה שהם בעצם דורשים מאיתנו אז כל החינוך שלנו כשל מפני שהוא אינו חינוך אלא רק דבר אחד: בייבי סיטר... בית חרושת לציונים.

מתוך הבלוג של סיגל בקפה דה מרקר: