לא בבית ספרנו

 
 
שמי סיגל. מזה הרבה ימים ולילות אני לא מפסיקה לחשוב על כל מה שקורה עם הנוער והילדים שלנו. הנוער הולך לאיבוד ומחפש את המשמעות שלו במקומות לא טובים. באלכוהול, בסמים, באלימות, בהצקות לילדים בפייסבוק, קטטות שנגמרות לא טוב ועוד ועוד...

ואנחנו אלו שאשמים!

אנו לא מעניקים לילדים שלנו שום סוג של מטרה או ערך אמיתיים שאליו הם יכולים לשאוף. פשוט כלום!

יש אנשים שמתעלמים ואומרים שהילדים שלהם הם לא כאלה. יש אנשים שעוברים לחינוך פרטי או אישי. יש כאלה שאומרים שהכל בסדר והכל שטויות. אבל המצב לא יעלם, הוא הולך ומחמיר. גם אם כרגע הכל בסדר עם הילדים שלנו, מה יהיה מחר? מה יגן עליהם מפני ילדים אחרים? מי יגן עליהם מפני השיעמום שיביא אותם למקומות לא טובים?

משהו לא טוב במה שנאחנו עושים. לא יעזור שנמלא להם את הימים בחוגים, לא יעזור שנעשה להם יום הולדת מפואר, לא יעזור שנקנה להם מה שהם רוצים. הם צריכים וזקוקים למשהו אחר. הם ממש מתחננים אלינו ואנחנו לא שומעים אותם. אני מנסה לדבר עם אנשים והם אינם רוצים לשמוע.

העניין הזה לא יוצא לי מהראש, ביום וגם בלילה. אני מסתכלת על הילדים שלי וחושבת שאני חייבת לעשות פעולה כלשהי על מנת להפוך את המצב.לשנות אותו. אני יודעת שרבים יגידו שאין בזה טעם ושאי אפשר לשנות את העולם, אז תנסי לפחות לתת להם מה שאת יכולה אבל בשבילי, זה לא מספיק!!!

מזה זמן שאני ובעלי מדברים על כל הנושא הזה. החלטנו בינינו לבין עצמנו שאנו לא נשב ונחכה שהמציאות תיפול עלינו כרעם ביום בהיר. החלטנו שאנו רוצים לאחד את האנשים, ההורים בישראל באשר הם - ושנתחיל לפעול למען שינוי. ננסה לשנות את התפיסות של האנשים, מה שאולי יוביל לשינוי בערכי חינוך הילדים - אבל קודם כל אנו יודעים, שאנו צריכים לשנות את עצמנו. להתחיל למצוא את הדרך הנכונה בחיינו שתוביל אותנו לגילוי האושר ומשמעות החיים וכך, אולי נהווה דוגמא לילדינו ונוכל לחנכם לערכים נכונים.

כל מי שחושב כמונו, מוזמן להצטרף ולהועיל, למען המטרה הזאת.

אני רושמת כאן את המייל שלי:

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מתוך הבלוג של סיגל בקפה דה מרקר: