התבוננות מעמיקה במעט בסיפור הבריאה, מבהירה כמה וכמה נקודות מעניינות שאליהן ניתן לשים לב, דווקא בזמנים אלו. זמנים, שבהם כל שנה נחגג "יום האישה" ובהם בעצם, נשים כמגזר, באות לידי ביטוי ברמות שונות ומגוונות. חלק בלתי מבוטל מזה הוא האופן שבו נשים מופיעות בטלויזיה, חדשות לבקרים, תוך טענה וביקורת על כך ש its a man world, הכוללת לטענתן, התעלמות מהכוח הנשי שהוא כמחצית, מהאוכלוסיה הכללית. ובכל זאת, כשחוזרים (קצת) לאחור, ניתן לראות היכן הכל התחיל. איפה השגיאה הראשונה או יותר נכון, הפעם הראשונה, שבה באה לידי ביטוי אותה אפליה. אותה עובדת חיים, של שליטת הגברים בעולם, כאילו זה הטבע וזו השגרה הברורה.

"האישה אשר נתת עמדי" אומר אדם לבורא, היא הסיבה לאכילה מהעץ האסור, כשהוא נשאל לפשר מעשיו. "הנחש השיאני ואכל" מנגד, היא תשובת האישה, חווה, לאותה שאלה כמי שמאשימה אחרים, במעשיה. היא, כמו הגבר שאיתה, אינה מסוגלת לספוג אשמה ומבהירה: "זו לא רק אשמתי". והזכר דאז, היינו אדם, פשוט מנמק: "אם לא היא, זה לא היה קורה". זאת אומרת, שבמילים של היום, הוא דורך על האחר כביכול, כדי להתעלות. וגם היא, חווה, פשוט מסבירה שהיא פותתה. שהיא חלשה, מסכנה ולא יכלה לעמוד בכוחו של הנחש. ואכן, הראשון לקבל את העונש בלי שהוא "נחקר", זהו הנחש. אותו יצר הרע, כ"לשון הרע", שממנה מתחיל החטא בעולם.

אנחנו, זקוקים למישהו לדרוך עליו. בכל אופן זה כך, כל עוד אנו לא מעריכים את עצמנו כראוי ושמחים בחלקנו. וזו, הסיבה לאמירה הבוטה של הצד הגברי בחולשתו בימינו, כ "אישה למטבח" או כל אמירה שוביניסטית אחרת, ידועה. ומאידך, זו גו הסיבה לאמירות הנשיות לא פעם על דבר היותן חלשות ואומללות. מסכנות כאלו, שזקוקות לאפליה מתקנת והכרה בגדולת האישה, דווקא מתוך חולשתה. מצב, שכמובן נוגד את פועלן של נשים רבות עד אינספור, מוכשרות, חכמות ויצירתיות לאורך ההיסטוריה, שבנו את כל עבודתן וערכן בחיים בעצמן, מתוך עצמן. זאת, ללא התגנדרות במגדריות, בצעקה "אני מנוצלת" או "למה הגבר קודם", למרות המצב. ודווקא הן שמהוות לדעתי, את הדוגמה למהי אישה. שכן, הן אינן שונות מגבר בהערכתן העצמית - וכאלו נשים, ישנן לא מעט ועמן אני מזדהה. עם כך, שאין יום שהוא לא יום הגבר, יחד עם יום האישה, או בעצם, כל יום הוא יומם של אנשים שיודעים להעריך את עצמם, לא באמצעות דריכה על האחר, רגשות אשם או כל סיבה שהיא, אלא מתוך הודיה על מי ומה שאנחנו ככתוב "ברוך שעשני כרצונו". נקודה.

זו דעתי, אסף.